בבלוג זה
בכל הבלוגים
הגזירות הכלכליות הכניסו את כולנו לחרדה. וזה לא שלפני זה היה ממש קל לגמור את החודש. יש בינינו כאלה שלא הצליחו אפילו להתחיל אותו. ובכל זאת, עושה רושם שהגזירות הללו ייחרתו עמוק בזיכרון הקולקטיבי, עד כדי כך שבעוד עשר שנים כבר לא ישאלו איפה היית ברצח רבין, אלא איפה היית כשהעלו את המע"מ.
שלא כמו בשנים קודמות, שבהן התעלמתי לחלוטין מהתקציב, גילגלתי עיניים והמשכתי להיות מרוכז בעצמי, הפעם החלטתי שהגיע הזמן להראות מעט יותר מעורבות. בכל זאת אני חי במדינה הזאת, אני כותב, אנשים קוראים, ואני רוצה להאמין שאפשר להשפיע. הבנתי שאם אני רוצה להעביר ביקורת על מקבלי ההחלטות אני חייב להבין על מה מדובר, לקרוא סעיף סעיף בתקציב, ולראות איך כל גזירה משפיעה על... מממ, עלי כמובן. לא השתניתי, אני עדיין עסוק רק בעצמי.
הכותרות בעיתונים בישרו לנו שבעקבות הגזירות נפסיד בכל שנה סכום שווה ערך למשכורת של חודש. אם זה כל הסיפור, הפתרון די קל - אל תהיו בסביבה בחודש הזה, ותחסכו את הכסף. אוגוסט, למשל, זה חודש שאפשר לוותר עליו בקלות. חם, לח, אנשים עייפים, ואין בו כמעט עסקאות. אני יכול להתעלק על איזה חבר גרוש שגר בדירת גג בתל אביב, לאכול רק פיתות ולא להתקלח.
הבעיה היא מה אני עושה עם הבנות. עד עכשיו היה שווה לי להחזיק אותן, כי קיבלנו עבורן קצבת ילדים. עכשיו, כשהיא קוצצה, האטרקטיביות שלהן פחתה מאוד. גם הרעיון לשלוח אותן לסבתא, שיאכלו שם פעמיים בשבוע ארוחה בשרית ויחסכו הוצאות, כבר לא עובד. לצערנו, רוב הסבתות בארץ הבינו את הפרינציפ ולא קונות חינטרוש בסגנון "הנכדות רוצות לאכול אצלך כי הן חושבות שאת מבשלת נהדר". הסבתות של היום כבר לא תמימות, ואחרי ההפסד של קרנות הפנסיה הן מבינות שהן צריכות לחסוך ליום סגריר, גם אם זה בא על חשבון הנכדים.
חשבתי מה עוד אני יכול לעשות. "תמיד אפשר לעבוד יותר", פסקה אשתי. הסברתי לה שאם מס ההכנסה עולה, עבודה היא לגמרי לא הכיוון. תעבוד יותר - ייקחו ממך יותר, אז בשביל מה? מה גם שניסיון השנים הוכיח לי שעבודה לא עושה לי טוב. יש בקרים שאני ממש מרגיש שמיציתי את הכיוון הזה.
אז אולי זה הזמן לפרישה מוקדמת? אני כבר 30 שנה מפקיד כסף לפנסיה. אחיה מחסכונות, מה יש? אבל במבזק הצהריים אמרו שהטבות המס בחיסכון הפנסיוני ישונו לרעה. כך שגם משם לא יבוא עזרי.
אבא שלי סיפר לי בהתלהבות על האתר החדש של משרד האוצר, שעוזר למצוא כספי פנסיה אבודים. מתברר שיש 10 מיליארד שקלים בחסכונות הפנסיוניים שמחפשים אבא ואמא. "יכול להיות שיש לנו שם משהו", הוא אמר בקריצה, "כדאי שתבדוק".
אופטימי ועליז שלחתי מייל מנומק לאתר המקסים, וכבר אמרתי לאשתי שתזמין חופשת קיץ, רצוי בקאריביים. אבל התשובה היתה אכזרית. "מר ניצני, כמו רבים וטובים אין לך פה שקל. ניסיון יפה, אבל אנו מציעים לך ללכת לעבוד. אינך עובר בדרך צלחה ואינך מקבל 200 שקלים".
אחר הצהריים ישבתי מהורהר בסלון. הבת באה וביקשה (שוב) כסף לנעליים. בארנק שלי היה שטר של עשרים ועוד מטבע של שנקל. אולי זה הזמן לחזור לצבא? תמיד התקנאתי בחבריי שהלכו על קריירה צבאית. אין התלבטות בבוקר מה ללבוש, אתה מקבל טנק מהעבודה, ופלים בשקמית, פורשים לפנסיה בגיל 45 במסיבה גדולה בבית נבאללה, החבר'ה ביחידה שרים לך "עוף גוזל", ואתה חוזר הביתה עם משכורת לכל החיים. אני יכול להיות רס"ר מטבח או אפסנאי, למרות שהבנות שלי חושבות שמתאים לי יותר רס"ר משמעת.
בדיקה חוזרת הפילה את הרעיון. לפי התקציב החדש מצמצמים במספר אנשי הקבע. נזכרתי גם שהקריירה הצבאית שלי הסתיימה ללא עניין מיוחד מצד הצבא להמשיך לקדם אותי.
מרחוק שמעתי את אשתי מבקשת מהבנות לכבות את הדוד, כי החשמל התייקר. רגע, אם החשמל יקר, זה הזמן לייצר אותו בזול! אני זורק כמה לוחות על הגג ומתחיל למכור חשמל כמו משוגע, בכמה שקלים פחות מחברת חשמל. עליתי לגג ונשמתי את אוויר הפסגות. מרחוק ניצנצו אורות חדרה. עמדתי להתקשר לבנק, להכין אותם לכך שאזדקק לעזרה במימון המיזם, אבל אז קפץ לי מול העיניים סעיף קטן בתקציב שמעדכן את מס החברות. הבנתי שהחברה שטרם נולדה "ניצני ובנותיו חשמל זורם בכפות ידיך (ע"ר)" תיאלץ לשלם עוד אחוז, דבר שישחק לי את כל הרווח. שוב דופקים את העסקים הקטנים.
עכשיו באמת התחלתי להילחץ. כל מה שבא לי לעשות זה לעשן סיגריה ולהוריד איזה דרינק. אבל האלכוהול התייקר, וגם הסיגריות. מזל שהמע"מ על הירקות לא עלה. רוצה לדפוק את הראש ולברוח מהצרות? תאכל קולרבי. ורצוי שתקנה אותו באילת.
מחשבות נוגות החלו לסתנן לראשי. מה יהיה כשאלך לעולמי? דירה לילדות לא קניתי. חסכונות אין. גם לא חצי דונם אדמה חקלאית ליד פרדס חנה. מה אני אשאיר אחריי, חוץ מהגרביים בסלון? אוקיי, אז הייתי אבא טוב, חם ואוהב, חינכתי כמיטב יכולתי, אבל רבאק, איפה הכסף?
חברים יקרים, כאן אתם נכנסים לתמונה. מהשבוע הבא אני מקצץ חמישה אחוזים מהטור ומבטל את נקודות הזיכוי של הקוראים הוותיקים. אני יודע שאני צפוי להפגנת מחאה מחוץ לביתי, אני יודע שבעלי הטורים האחרים ינסו לטרפד את ההחלטה ולטעון שאין כאן חלוקה צודקת של הנטל, אני גם יכול לדמיין את הטוקבקים המרושעים שלכם והסטטוסים הציניים בפייסבוק, על כמה שאתם מתחרטים שקראתם אותי עד היום, שהאמנתם בי, וזה. אבל תאמינו לי, אין ברירה. יש לי הרגשה שאם נצטמצם עכשיו, בעוד כמה חודשים כולנו נרגיש את השינוי.
כינוי: