בימים האחרונים עולה מעל פני השטח תנועת מחאה חדשה / ישנה , שנמצאת בקרבנו זמן רב , אך עקב היות רובם המכריע של חבריה אנשים "שקופים" , המעטנו בכוחם ובערכם , אך היו גם בקרבנו לא מעטים , אשר סייעו , חלק מכוונות אנושיות גרידא , וחלק ממטרות פוליטיות ברורות - והתוצאות מוצגות בפני האזרחים הנדהמים , במקום קפה של בוקר , במדינת תל אביב...

ראשית - רובם המכריע של אותם אזרחי אריתריאה וסודן ( 90% מהאוכלוסיה המדוברת ) אינם פליטים כהגדרת באמנת הפליטים של האומות המאוחדות מ 1967 - "הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס היטב להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור; או הנמצא עקב המאורעות האמורים מחוץ לארץ שבה היה קודם לכן מקום מגוריו הקבוע, והוא חסר אזרחות, ואינו יכול לחזור לאותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור;" - עם הגדרה שכזו יכולים היום רוב אזרחי העולם שאינם תחת משטר דמוקרטי ( כשליש מאוכלוסיית העולם ) וגם חלק ממיעוטים במדינות דמוקרטיות ( יהודים בצרפת , ערביי ישראל ? ) להיתלות בהרגשת הפחד , שהוא תחושה סובייקטיבית , וקשה לבסס אותו כנדרש באמנה האמורה , המתבססת עליו כגורם מסביר עיקרי ומצרפת אליו גורם סובייקטיבי נוסף - "רצון".

שנית - מותר למדינה ריבונית לקבוע את חוקיה לגבי אוכלוסיה שכזו , ואנו רואים אילו צעדים תקיפים עושות מדינות בעולם המערבי ( כליאה בכלא "אמיתי" ו/או גירוש ) ובעולם הלא מערבי ( יורים ואח"כ מבררים ) כך שהיחס ההומני הניתן בארץ , שימש בעבר כ"מגנט" למשיכת האוכלוסיה הזו לארץ לפני שהושמו המכשולים הפיזיים , ולדרישות היום כשנאמר במפורש כי אין מקומם בארץ הזו.

שלישית - חוסר החלטיות של הריבון אצלנו הוכח , שוב , כנקיטת דעה ועמדה לכל דבר - תפוח האדמה הלוהט הזה מתגלגל מיד ליד כבר כמה שנים טובות , אולי עוד מהיותו תפוד קטן וירקרק... טיפול מוקדם בבעיה , אשר אכן מורכבת מאד עקב הגבול היבשתי הגדול של ישראל עם מצרים , ומחר גם מירדן , מקשה על הפתרון, אך הסחבת בטיפול יצרה בארץ קהילה , שאולי אינה מונוליתית ואחידה , אך בראותה את אזלת היד של הממשלה ונכנסה לוואקום של מקצועות "שואבי מים וחוטבי עצים" שממילא אין עליו קופצים מבין אזרחי המדינה , יצרו הסכמה בשתיקה , גלגול עיניים והבנה מצד הממסד , שאפשר לפתור את הבעיה בשקט - מה שהוכח כטעות מרה.

רביעית - המושג  ( NIMBY ( NOT IN MY BACK YARD , נראה על פניו שמתקיים בקרב אוכלוסיה גדולה ומבוססת , שלא מבינה איך מדינה כישראל יכולה לתת יחס כזה לפליטים אמיתיים או למהגרי עבודה ותומכים בהם , כאשר אוכלוסיה אחרת , גדולה עוד יותר ולא מבוססת לחלוטין , משלמת מחיר אישי כבד על חוסר כיבוד החוק ע"י חלק מקהילית המהגרים - ומי שלא חווה זאת , מוזמן לאיזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב , ואיזור ככר לוינסקי , לראות מדינה בתוך מדינה לכל דבר ועניין - אני ממליץ לכל מי שלא חווה תחושת ביקור במדינה הזו , לבקר שם , ואז לקבוע עמדה.

חמישית - אינני סבור שאין כאן בעיה לטיפול , מעבר להיבט החוקי , כי מדובר בבני אדם ובטעויוצת שנעשו - ואין מהן דרך חזרה לצערי - גם אם נניח כי רובם המכריע של האנשים הללו הם מהגרי עבודה , הם כאן , וידרשו טיפול בהקשרים רבים ( מגורים / בריאות / השכלה וכיו"ב ) עד עזיבת רובם המכריע את הארץ - ואנו ניאלץ לשלם מחיר , על גישת "יהיה בסדר" הישראלית והאופיינית שליוותה את כניסתם לארץ במשך שנים ארוכות , לרבות הסדרת שוק העבודה שמלצערי משווע לקלוט אנשים אלו מאחר ואין לו הרבה אפשרויות אחרות ( לטענתו - אני דווקא סבור שעבודת בני נוער בתנאים משופרים , היתה מחזקת את החברה הישראלית שהופכת מפונקת יותר ויותר ).

לסיכום - עצם העובדה שהקבוצה הזו משתמשת בכוחה כקבוצה , מראה שהכוונות לפתור את הבעיה הזו מטעם הממסד , נראית היום רצינית מתמיד , וגם נראה כי החסימה הכמעט הרמטית לחלוטין כרגע של כניסת מהגרים עבודה חדשים מלחיצה אותם עוד יותר. הפתרון יצטרך להתחיל קודם כל בנושא הסדרת אלטרנטיבה אמיתית לעבודתם ( ראו הצעתי לגבי בני נוער / סטודנטים לרבות ההשלכות החברתיות ) מה שידחוף רבים לחזור לארצות מוצאם או למדינות אחרות שיתנדבו לקבלם - תמורת תשלום שיעודד תהליך זה .

היה ולא יהיה כך - הפליטים יהפכו לפתילים - של אש מחאה קשה שבה יוכלו רק להרוויח ממאבק - ואנו , כעם בציון , נפסיד - בכל המובנים שציינתי.

קשה ? מאד . מעלה שאלות מוסריות ? בהחלט. האם אפשר להסתכל במראה ולהגיד שאנו טהורים ? בהחלט לא לגמרי - אך זהו חלק מתהליך הלמידה ופני הדור שלנו , התגבש לעם בתהליך סיזיפי , ויתלוו אליו גם פליטים מעטים , כפי שקלטנו לאורך השנים מויאטנם ועד אלבניה...

אסיים באימרת השבוע:

"ספק אם אותם אלה שנמצאים תחת דיכוי נלחמים עבור חופש. הם נלחמים עבור גאווה וכוח - הכוח לדכא אחרים. המדוכאים רוצים מעל הכל לחקות את אלו המדכאים אותם; הם רוצים לנקום" ( אריק הופר )