כתיבה היא בעיניי דרך ביטוי ודרך חיים , כאשר אני מקפיד עליה תמיד , בכתב ובע"פ כאחד - וזו אחת הסיבות שאני שלם עד מאד עם הכתיבה שלי , ולאחר סיכום פוסט מסויים אינני חוזר אליו יותר , ובמיוחד לא לעבר הרחוק של הכתיבה בבלוג.

אך לכל עקרון יש חריגים...

מזה כשבוע מאושפזת חמותי בת ה 80, אמה של הקיפודה ( שהקיפודה היא ביתה היחידה ) , בבית חולים , עם דלקת ריאות חריפה לצד התדרדרות קשה במצבה הכללי , ואנו מטפלים בה כמיטב יכולתנו לצד חיפוש פתרון טיפולי לעתיד.

מאחר ובדרך כלל אני כותב רק על המשפחה שלנו , ולא על קרובים אחרים , זכרתי כי בעבר הרחוק כתבתי פוסט על חמותי , אישיותה והתנהלותה דאז - וחשבתי כי יהיה מעניין לקבל פרספקטיבה על חייה ועל החיים לצידה , ובחיפוש בין כ 450 הפוסטים שנכתבו עד היום , כי לפני כמעט 8 שנים , ב 11.10.2006 , כתבתי את הפוסט הזה "חמות ללא תקווה" .

למי שלא יכנס לקישור לפוסט , אציין כי כבר אז היה מצבה של חמותי מדורדר מאד מבחינת שמחת חיים והתפקוד כתוצאה מבחירה זו היה סובב את דירתה , וללא קשר עם המשפחה שלה כמעט , לצד טענות קשות על כל הסובבים אותה , לרבות צוות רפואי מקופת החולים , חברים ומשפחה ללא כל מעצורים.

אני בוחן כעת את הפוסט של 2006 , ונזכר במערכון "סיפור המכולת" של להקת כוורת מ 1974 - "תתעודד בני . המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע ...אז הוא התעודד , והמצב נהיה באמת יותר גרוע" - ידעתי תמיד כי כך יתדרדר המצב , וכאשר הוא קורה כעת, לנגד עיניי , עדיין עצוב מאד , אך לא בשליטתנו.

מה קרה בשנים שחלפו מאז כתיבת הפוסט הראשון בנושא ?

1. הביקורים אצלנו פסקו לחלוטין , בחגים , מועדים , ימי הולדת וסתם לביקור - למרות שרכב החברה היה מתייצב להבאתה והחזרתה מאיזור המרכז לביתנו אם רק היתה אומרת "רוצה אני" - אך היא לא רצתה.
2. המצב הרפואי - הפך פחות טוב , אך נותרה עצמאית מבחינה רפואית , אם כי לא מבחינה מוראלית 
3. עיסוק בעצמה - תופס כ 99.5% מזמנה , כאשר אינה רואה או מתחשבת באחר , בין אם הוא קרוב , בן משפחה , ספק שירות או צוות רפואי.
4. בסולם הרגש השלילי - התפתחות לשיאים יוצאיי דופן כלפי כל הסובבים אותה , עד שהיה ממש לא נעים להיות בסביבתה שהיא מחרפת את כל המקורבים אליה , לעולם לא בפניהם.
5. הפכתי להיות מיופה כוחה בכל דבר ועניין - לרבות מבחינה משפטית , דבר שגם ברמת התפקוד שלה , דאג למימוש כל האינטרסים שלה , בתחומים בריאותיים , כלכליים ומנהליים , לרווחתה היחסית והמשך תפקודה הסביר.
6. מבחינה חברתית , התנתקו רוב הקשרים שלה , וגם אלו שעוד נותרו, ונמצאים בקשר  איתנו , מציינים שהקשר איתה קשה מאד עקב התכונות השליליות שקיימות בה - ויש ו' צדיקים ( בערך...) שממשיכים למרות הכל והערכתנו נתונה להם.
7. שני הנכדים שלה - היו מתנתקים לחלוטין, אלמלא נדחפים על ידי הקיפודה ועל ידי להתעלות מעל הקשר הרע הזה , ולהיות איתה בקשר טלפוני מדי שבוע - שגם שיחות אלו אינן תורמות, מאחר וללא כל השהיה , מתחילה לספר להם את כל הצרות שלה.

מעבר לכל, ועם כל המצב הקשה שאני מתאר כאן , מעולם לא הפסקנו , הקיפודה ואני , לחיות , ואיננו חלוקים בהקשר הטיפול בה - 5 התובנות שמתוארות בפוסט המקורי , נותרו גם היום, ואפילו התחזקו משמעותית.

ביום א' הקרוב , אי"ה , נעביר את חמותי אל בי"ח שיומי באיזור ירושלים , כאשר אני מקווה שתצא ממנו למוסד סיעודי או שתחזור לביתה עם מטפלת צמודה - אין ספק שיהיה זה אקורד צורם נוסף לחיים חסרי משמעות ותקווה , הבולטים בעצבותם ביחס לתא המשפחתי שהקמנו בצחוק ודמע , לתפארת מדינת ישראל.

מה שמשמח, בינתיים , הוא התרנגול הצעיר שסיים אתמול בהצלחה יתרה קורס מפרך בחיל המודיעין - ומתחיל, בניגוד לסבתו , דרך חדשה...

מאחל סוף שבוע נעים לכל שבעת קוראיי, וברצף האירועים והעומס עקב המצב המתואר כאן, גם חג שמח וכשר...

אסיים באימרת השבוע:

"כל בני-האדם מגלים במהלך חייהם שהאושר המושלם אינו בגדר האפשר: ואולם מעטים מהרהרים שגם ההפך נכון. אדם אינו יכול להיות אומלל בתכלית. מה שמונע את הגשמת שני המצבים הקיצוניים טבעו אחד: קיומנו האנושי סותר את האין סופיות. לעולם אין אנו יודעים מה צופן לנו העתיד - בשעת שפל יש בלבנו תקווה, ובעת אושר קיים גם החשש מפני המחר" ( פרימו לוי )