עיתון "הארץ" , אותו אני קורא במשך שנים רבות נתפס , במידה רבה של צדק , כעיתון שמאלני מאד , עם כותבים שבעיניי רבים מייצגים את השמאל הקיצוני וכך גם עריכתו.

לדעתי , יש הרבה צדק בתפיסה הזו , והרבה פעמים נשאלתי מדוע אני ממשיך לקרוא אותו - תשובתי בדרך כלל היא שהעיתון הזה מכיל את "דהמרקר" שהוא לדעתי העיתון הכלכלי המוביל מבחינת דעתנותו ו"נשכנותו" בהקשרים כלכליים וחברתיים כאחד , וגם כי עיתון "הארץ" מייצג מגוון דעות של אנשים חושבים ובעלי אג'נדה מעניינת ( בינהם לדוגמה גם גדעון לוי ועמירה הס , שדעותיהם אינם מקובלות עלי לחלוטין ) שאני נהנה לקרוא , ובכל מקרה , כבר מילדות , עוד לפני שחשבו על אינטרנט והפצת מידע , אני קורא בסופי השבוע 4 עיתונים שונים , מכל רחבי הקשת הפוליטית , ועם מקורות המידע הנוספים הקיימים , אני מגבש את דעתי , ששבעת קוראי בלוג זה יודעים שהיא אמיתית ולעיתים גם ייחודית ופורצת דרך - הן בכלכלה ( "עבדים מודרניים" ) , חברה , בטחון וגם בפוליטיקה , המאגדת בצורה בלתי אפשרית את הכל...

אחד האנשים החושבים שאני נהנה לקרוא ( וגם לראות ולשמוע ב"יומן" בערוץ הראשון בימי שישי ) הוא ארי שביט , ובעת זו , בו המשא המתן בין ישראל לפלשתינים נראה כמו לא היה מעולם מרוחק יותר , מציע לקרוא את המאמר , שפורסם אתמול בעיתון.

מניחים לאבו מאזן לשטות בהם – ארי שביט

יש רגעים שעיתונאי לעולם לא ישכח. בתחילת 1997 החליט יוסי ביילין לבטוח בי ולהראות לי את המסמך, המוכיח כי השלום בהישג יד. מי שהיה אז המדינאי הבולט והיצירתי של תנועת העבודה פתח כספת, הוציא ממנה צרור עמודים מודפסים והניח אותו על השולחן כמי שמניח  על השולחן קלף מנצח.


הסכם ביילין אבו מאזן היה אז שמועה שרבים שמעו, אך מעטים זכו למשש אותה בידיהם ולשזוף אותה בעיניהם. אני זכיתי. בפה פעור קראתי את מתווה השלום המקיף שגובש שנה וחצי קודם לכן על ידי איש השלום הישראלי המבריק ואיש השלום הפלסטיני המוביל. המסמך המרגש לא השאיר כל מקום לספק: מחמוד עבאס מוכן לחתום על הסכם קבע. הפליט מצפת התגבר על משקעי העבר ועל רעיונות העבר, והוא מוכן לבנות עתיד ישראלי־פלסטיני משותף, המבוסס על דו קיום. אם רק נשתחרר מעול הליכוד ונדיח את בנימין נתניהו - הוא ילך אתנו יד ביד אל פתרון שתי המדינות. עבאס הוא פרטנר רציני לשלום אמיתי, אשר אתו נפרוץ את הדרך לפיוס היסטורי.



 הבנו. הפנמנו. עשינו את הנדרש. ב–1999 השתחררנו מעול הליכוד והדחנו את נתניהו, וב–2000 הלכנו לפסגת השלום בקמפ דייוויד. אופס, הפתעה: עבאס לא הביא לקמפ־דייוויד את ביילין־אבו מאזן ולא שום טיוטה אחרת של הסכם שלום. להיפך. הוא היה אחד הסרבנים העקשנים, שעמדו על זכות השיבה ומנעו התקדמות.



 אבל לא מאמינים שכמונו ירימו ידיים. בסתיו 2003, כאשר יוזמת ז'נבה גובשה, היה לנו ברור, שכעת אין עוד תירוצים וכי כעת עבאס יחתום על מסמך השלום החדש ויאמץ את עקרונותיו. אופס, הפתעה: אבו מאזן שלח אל החזית את יאסר עבד רבו, ואילו הוא נשאר ספון במשרדו המרווח ברמאללה. לא חתימה ולא נעליים, לא דובים ולא זבובים.



 אבל לא אנשים נחושים כמונו יוותרו על החלום. לכן ב–2008 תמכנו בכל לב באהוד אולמרט, במרתון השיחות שניהל עם עבאס ובהצעה שאי אפשר לסרב לה שהציע לשותפו הפלסטיני. אופס, הפתעה: אבו מאזן אכן לא סירב, אלא נעלם. לא אמר כן ולא אמר לא, אלא נמוג בלי להשאיר אחריו עקבות.



 האם התחלנו להבין שעומד מולנו יצחק שמיר פלסטיני? לא ולא ולא. בקיץ 2009 תמכנו אפילו בנתניהו כשהלך אל עבאס עם נאום בר אילן ועם הקפאת הבנייה בהתנחלויות. אופס, הפתעה: הסרבן המתוחכם לא התבלבל ולא מיצמץ, וסירב לרקוד את טנגו השלום עם מנהיג הימין הישראלי.



 האם פקחנו את עיניים? בשום פנים ואופן לא. שוב האשמנו את הליכוד ושוב האשמנו את נתניהו וטיפחנו את האמונה, שב–2014 אבו מאזן לא יעז לומר "לא" לג'ון קרי. אופס, הפתעה: בדרכו המנומסת והמחוכמת עבאס אמר "לא" בחודשים האחרונים גם לקרי וגם לברק אובמה. שוב התברר, שהקו של הנשיא מרמאללה ברור ועקבי: אין ויתורים פלסטיניים מחייבים. יש משחק משוכלל, הסוחט מהישראלים עוד ועוד פשרות, בלי שאלה יביאו בעקבותיהן פשרה פלסטינית אמיתית.



 כדאי לשים לב: 20 שנים של שיחות שלום עקרות לא הניבו עד היום ולו מסמך אחד שיש בו ויתור פלסטיני מהותי שעבאס חתום עליו. אין. יוק. לא היה ולא יהיה.



 ב–17 השנים שחלפו מאז הוציא ביילין את המסמך המרגש מן הכספת הוא התגרש והתחתן וזכה לנכדים. גם אני התגרשתי והתחתנתי והבאתי לעולם (עוד) ילדים. הזמן החולף והניסיון המצטבר לימדו גם אותו וגם אותי כמה וכמה דברים. אבל רבים אחרים לא למדו. הם עדיין מניחים לאבו מאזן לשטות בהם וממתינים לגודו הפלסטיני, אשר לעולם איננו בא.

אסיים באימרת השבוע

"אני חושב שהכרית צריכה להיות סמל השלום במקום היונה; גם יש לה יותר נוצות מהיונה, וגם אין לה מקור שהיא תנקר אותך בו" ( ג'ק הנדי )