המדינה שלי ואני משולבים יחד  - ואתחיל הפעם , בניגוד להרגלי , דווקא בתמונה שלי , שחלקכם מכירים , המשקפת קשר זה

אני אוהב את המדינה , למרות שאני סבור , כבר זמן רב , שהיא אינה עושה את המיטב על מנת לדאוג לאזרחיה...

אני מוקיר ערכים , שחלקם שייך לעבר , ונתפסים לעיתים כמשונים , כמו תרומה לחברה , הקרבה , מצויינות , נתינה , יושרה וחברות - שחלקם כבר נעלמו , לא רק מהלקסיקון...

אני עצוב לגלות שדמות החברה שלנו , המצויירת ומובאת בבלוג זה תחת הכותרת "עבדים מודרניים" ,נהיית קשה מיום ליום כאשר מחאה עצומה ומפותחת נמצאת מתחת לפני השטח ומחכה לאירוע מכונן שישנה את פני החברה...

אני סבור שבעיית הלכידות של החברה הישראלית היא בעיה אסטרטגית המאיימת על עתידה של החברה הישראלית וכי איננו בנויים לשידור חוזר של שנאת חינם שבעטיה חרב הבית הלאומי...

אני מכבד דעות שונות משלי , אך לא תמיד זוכה לראות גישה דומה בקרב אחרים...

אני מעריך שהמשפט מ"סיפור המכולת" של כוורת "תתעודד בני - המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע , אז הוא התעודד , והמצב נהיה באמת הרבה יותר גרוע" הוא מציאות עגומה של החברה הישראלית...

אני יודע שגם אמירות וקביעות , חלקן קשות , בדמות החברה והמדינה , לא ישנו את אהבתי ומסירותי לארץ , עליה אגן בחירוף נפש - גם בשל הידיעה הברורה , שבאמת - אין לנו ארץ אחרת , ועם כל החסרונות הרבים שמניתי , כאן ובעבר - אינני רואה אותי או את ילדיי , נכדיי וניני בעתיד , חיים בכל מקום אחר...

זאת המדינה שלי...

אסיים באימרת השבוע:

"איננו צריכים חוקים חדשים. אף מדינה אינה סובלת ממחסור בחוקים. אני צריכים מודל חדש" ( פיטר דרוקר )