בתקופה האחרונה אני עוסק רבות בנושא , הן ככלכלן והן כאזרח , במצב העוני בישראל שלפי כל פרמטר אפשרי ומחקרים חדשים , מצבנו מזכיר את "שיר המכולת" של להקת כוורת - "תתעודד , בני , המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע  !" אז הוא התעודד והמצב באמת יותר גרוע.

לא זאת בלבד - התחושה שלי היא שהממסד נלחם בעניים במקום בעוני בידו האחת , כאשר בידו השניה הוא מחלק כספים בהיקף עצום ל"מחוברים" אם בצורה ישירה או בצורה עקיפה - חלק מן השיטה הובא בשבוע שעבר בנושא עובדי רשות שדות התעופה הדואגים לעצמם היטב , ואליהם מצטרפים כתמיד גם עובדי הנמלים , ולא לראשונה , גם עובדי חברת החשמל שיקבלו פיצוי חדש לאחר שכל נושא הרפורמה המתוכננת מוסמס ונעלם , וזכה לכינוי הלא מחמיא "רפורמת השקשוקה".

הדבר העצוב ביותר הוא חישוב שעשה עיתונאי צעיר , שההטבות שניתנו לעובדי הנמלים וחברת החשמל , כ 8 מיליארד ש"ח , זהה לתקציב שנדרש ע"י ועדה ציבורית שמינה שר הרווחה , מאיר כהן , בברכת ראש מפלגתו , שר האוצר יאיר לפיד - ולא יימצא לעולם.

בעצב רב , אני מביא את הטור של יקיר הבלוג , יוסי שריד , הנוגע בעצבים החשופים של הפוליטיקה , כתמיד.

האם ריקי כבר יצאה מהדיכי – יוסי שריד

הפעם הובאה הוועדה למנוחות בלי הרבה דמעות ואנחות.

אני מבטיח לך, ילדה ענייה שלי, שזאת תהיה הוועדה האחרונה. מי "האידיוט השימושי", שיסכים להבא להשחית כוונות טובות על תכסיסי רווח זמן וכותרות; מי יסכים להיכנס בנעלי טרכטנברג ואלאלוף ולמכור אביונים בעבור נעליים; מי יסכים לעמוד בראש ועדה, שמותה נקבע כבר בלידתה.

איזו מדינה; זאת שפוקדת עוני אבות על בנים; זאת שאומרת לילדה מאין את באה — מוצא, מקום ובית ספר, ואומר לך לאן תגיעי — את, אחייך ואחיותייך.

ואיזו "פוליטיקה חדשה": אם בעבר הם התעכבו בכור המצרף בטרם שעברו מהפורגטוריום לעולם הבא, הרי היום הם מפזרים מיד את עפר הדו"חות לכל הרוחות, ומוותרים על חיי מדף מאובקים. לביטחון נותנים בלי ניד עפעף ובעין טובה מיליארד שקלים נוסף, אבל העין רעה וצרה בעניים חשובים כמצביעים מתים או שבויים. בשבילכם, חסרי מזל שכמותכם, לא נותר לנו כרגע כסף, מצטערים. עתידם של מיליון וחצי ילדים נחטף על ידי הממשלה, שתופסת טרמפ על "מעמד הביניים", ומי יתפלל לישועתם של החטופים האלה; ומי ימצא את המטמון שבין איתמר ליצהר.

אבל את שר החינוך המבולבל — גם הוא מקבוצת לפיד — לא יבלבלו בעובדות; הוא ימשיך ללהג על "חברת מופת". לשי פירון נוהל משלו לקבלת החלטות. עמיתו, מאיר כהן, מהלל ועדה כדי לקבור אותה, ואילו פירון, לעומתו, מחליט קודם, וממנה ועדה אחר כך.

קודם הוא מצופף כיתות לעייפה, ורק אחר כך הוא מקים "צוות משרדי שיבחן את הסוגיה ויציע פתרון לצמצום מספר התלמידים בכל כיתה". ועוד נודע השבוע, ש"משרד החינוך מקצץ בשירותי הרפואה לתלמידי החינוך המיוחד", ולאחר מעשה "דנים עכשיו בהשגות לנושאים הכלולים במכרז".

לא היה עוד בישראל־עולה־כיתה שר חינוך, שחולל כל כך הרבה רפורמות בזמן קצר כל כך. רפורמה רודפת רפורמה — בבחינות הבגרות ובמיצ"ב, בחומרי הלימוד, במועדי החופשות, בתשלומי הורים, בהעסקת מורי קבלן — אך תמיד מעמידים את העגלה הריקה לפני הסוסים. והסוסים נבוכים כחמורים: אם יש מורָה או מורה, מנהל או מנהלת, שמבינים מה רוצים מהחיים שלהם — שיתקשרו ויתקנו אותנו.

העניים ימשיכו לשקוע בניוולם, כאילו שקיעתם מבטיחה בוקר חדש למעמד הביניים, שבשמו נוסדה הממשלה הזאת ולמענו. הקו נשאר פתוח, ונשמח לשוחח עם אזרחים מחדרה או מגדרה, שמדווחים על שיפור במצבם. מעניין במיוחד לדעת מה שלומה של ריקי, האם יצאה כבר מהדיכי, והיא רוצה להודות ליאיר באמצעותנו על הדירה החדשה ועל הקפה המוזל לפני טיסה ב–2017; שלא לדבר על "השוויון בנטל", שמר כהן, בעלה, מוסיף לשאת בו בגפו בלי חברותא של לומדי גמרא.

מעמד הביניים לא יכול וגם לא ירצה להיבנות מחורבנן של השכבות שמתחתיו. כאשר העוני מתרחב, את מי הוא שואב, אם לא את ה"ביניימים" מעשירוני האמצע. הוא לא שואב את המפוטמים המעטים, שאוכלים את הארץ, שאוכלת את שאר יושביה.

"העוני מהווה פגיעה בביטחון הלאומי של ישראל", מסכמת הוועדה את עבודת השווא שלה. האם שמענו נכון? האם אמרתם "ביטחון"? נו, זה כבר עניין רציני. אז למה לא יעבירו נתניהו ולפיד כמה מיליארדים מהביטחון השבע לביטחון הרעב, וכך יחזקו את ביטחוננו.

"המלצות ועדת העוני מנותקות מהמציאות", פוסק האוצר, והוא יודע. רק לא לגמרי ברור מי כאן מנותק יותר, גם לא ברור באיזו "מציאות" מדובר — זאת של האוצר או זאת של לחם צר.

אסיים באימרת השבוע:

"אני לא יודע מהו המפתח להצלחה, אבל המפתח לכישלון הוא לנסות לרצות את כולם" ( ביל קוסבי )