כבר זמן רב לא הייתי בין הדפים הללו.

לא בגלל חוסר בזמן , חלילה - הסיבה היא פרוזאית הרבה יותר - חוסר חשק.

המציאות הלא פשוטה איתה אנו מתמודדים ביום-יום , עליה כתבתי לא מעט לאחרונה , בהקשר הכלכלי / חברתי / בטחוני , נראית היום עוד הרבה יותר לא פשוטה , ונגזרת ממנה תחושת מועקה הגורמת , לי וללא מעט אנשים הסובבים אותי , חוסר חשק לחזור לחיים ( הלא פשוטים לכשעצמם ) של לפני כחודשיים - מתבטא בהקשר של טיולים , בילויים , הופעות והצגות שאני מרגיש שפחות מדברים אליי כעת.

יש מעין דיכאון קולקטיבי באוויר בשלב "המצב" הידוע עליו אנו משוחחים ביננו - חוסר צדק משווע בהקשר של תוצאות הפעילות שלנו ( נכון להיום , כמובן , וללא "תמונת ניצחון" ברורה ) ביננו לבין עצמנו , וגם בכותרות מהעולם , ואינני זוכר מהעבר מצבים כאלו , שכל כך ברורים לנו , וכל כך לא ברורים למי שאינם חלק מההווייה של ה"ארץ קטנה עם שפם" שלנו...

 במצבים מעין אלו אני דווקא מתעצם בעבודה ועם ידידיי , בעיקר כי בעיתות משבר אני מוצא בד"כ את שלוות הנפש ואת העוצמות לעבור את התקופות הללו , אך גם כך , שנה אחרי השיבה לעבודה בירושלים , כאשר התוצאות העיסקיות הן מצויינות בכל קנה מידה , אני מוצא את עצמי שואל הרבה שאלות של מהות , שכיום נראות לי קשות יותר ויותר.

יצאתי אתמול לסוף השבוע , כאשר מיום א' אהיה בשבוע של חופשה מרוכזת , ולאחריה חזרה לאותו עומס עבודה רגיל , שלצידו מתוכננות שתי נסיעות לחו"ל ולא מעט פעילויות שבד"כ הייתי מתענג עליהן - אך בינתיים , לא הפעם...

יכול להיות שצריך לתת לזה עוד זמן...

אסיים באימרת השבוע:

"חלומות לעולם אינם מתים. לפעמים נדמה לך שהם מתים, אבל הם רק ישנים את שנת החורף שלהם, כמו איזה דוב קוטב זקן וגדול. ואם החלומות ישנו הרבה זמן, הדוב הזה יתעורר עצבני ורעב" ( הרלן קובן )