לא - עדיין אינני יוצא לפנסיה , אם כי 10 קוראיי הנאמנים יודעים את תוכניתי הידועה לפרישה מתוכננת בגיל 60 - בה אני מתכנן להמשיך בפעילות עצמאית ממוקדת בתחומי ייעוץ פיננסי בשביל הכייף ובצורה מיוחדת שלא קיינמת היום כמעט , אך תהיה נפוצה במועד הפרישה המתוכנן הזה להערכתי , וכל זאת כאשר אני , בתהליך ארוך טווח אותו אני מנהל מגיל 35 , אמור להיות מסודר היטב מבחינת הפנסיה , ולא אמור להיעזר בהכנסות מעבודה.

עדיין , בכל הרגולציה והתחרות המטורפת העוברת על ענף הפיננסים , 9 שנים לפני הרגע המאושר והמתוכנן , מדובר בתקופה ארוכה ומאתגרת שרב בה הנסתר על הגלוי , ומעבר לתכנון שלי - הכל יכול להשתנות בטווח זמן של שנה / שנתיים , כך שאתגר של 9 שנים , שהיה פשוט בשנות ה 70 או ה 80 , הוא מורכב מאד וקשה לניהול וחיזוי.

לכל אותם אנשים , הנוטים לדחות את הטיפול בנושא המורכב הזה , לרבות אחריותה ( הפוחתת והולכת ) של המדינה לתהליך ומשמעויותיו האדירות , אני מצרף מאמר קצר של יוסי היימן , מנכ"ל ג'ויינט ישראל , המאיר את הנושא.

האתגר: היום שאחרי 
היציאה לפנסיה - יוסי היימן - מנכ"ל גויינט ישראל

על ההמדינה לקחת אחריות להכין את העובדים לשנים שלאחר פרישתם ויציאתם לגמלאות

תוחלת החיים הממוצעת בישראל עלתה ב–40 השנה האחרונות בכעשר שנים, וב–2015 הגיעה ל–82.5 שנה. יתרה מכך, עבור מי שהגיעו לגיל פרישה מעבודה, וכבר עברו את טווח החיים שמהלידה ועד לגיל 65, תוחלת החיים הממוצעת היא כבר 87 שנה. לנתונים האלה יש השלכות מרחיקות לכת על הפרט, המשפחה, הקהילה והמדינה. זו גם הסיבה לכך שהממשלה קבעה לקראת סוף 2013 שהזדקנות האוכלוסייה היא אחד מששת האתגרים הלאומיים החברתיים והכלכליים של ישראל בשנים הבאות.

פרישה מהעבודה היא צומת מרכזי בחייו של אדם, לא פחותה בחשיבותה מאירועים מכוננים בחיינו כמו השחרור מהצבא או סיום השירות הלאומי. ברגע אחד, נושאים חשובים ומרכזיים כמו התפתחות אישית ומקצועית, השתתפות פעילה בעולם התעסוקה, והפרנסה המלווה אותה — לצד המעמד החברתי והמקצועי ותחושת השייכות והחשיבות העצמית — נסדקים ומתערערים. לאלה יש להוסיף שינויים וזעזועים במשפחה, כמו עזיבת הילדים את הבית, דינמיקה חדשה ביחסים עם בן או בת הזוג, ציפייה של הילדים לעזרה בגידול הנכדים, שינויים במצב הבריאותי, שמקורם בתהליכי הזדקנות ותופעות אחרות.

בעבר, נותרו לאדם שנות חיים מעטות יחסית לאחר הפרישה, ולכן ייתכן שהמדינה לא נדרשה להתערב. אולם כיום, כאשר תוחלת החיים הממוצעת לאחר גיל הפרישה היא יותר מ–20 שנה, נוצרו צורך והצדקה מלאה לכך שהמדינה תיקח אחריות להכין את העובדים לשנים שלאחר פרישתם ויציאתם לגמלאות. בדיוק כפי שהמדינה מכינה ילדים ונוער לחיים הבוגרים, על ידי השקעה מסיבית ומוצדקת בחינוך חובה ובחינוך בלתי פורמלי, וכפי שהיא מכינה חיילים ומפקדים לקראת שחרורם מהצבא — כך עליה להתייחס לציבור העובדים המתקרב לגיל הפרישה.

בעשורים האחרונים העבירה המדינה את האחריות לחיסכון הפנסיוני אל הפרט. אם בעבר היתה ערבות של המדינה לכספי הפנסיה והיתה ודאות לגבי גובה הקצבה, כיום החיסכון הפנסיוני חשוף ברובו לתנודתיות בשוק ההון וחישוב הפנסיה מושפע מהשינויים הדמוגרפיים. לפיכך, רבים מהפורשים כיום חייבים לעבוד על מנת להגדיל את ההכנסה, אך הם לא תמיד מודעים לאפשרויות התעסוקה ולחשיבותה. הדבר נכון ברמת הצדק החברתי וגם בראייה ובחשיבה מקרו־כלכלית. מי שאינם מנהלים את שנות חייהם הרבות לאחר פרישתם בצורה מתוכננת ומושכלת — עתידים להיות ברבות הימים נטל על כתפי המדינה.

מאחל לכל 10 קוראיי סוף שבוע מהנה , וחשיבה יצירתית ( גם ) בהקשר זה...

אסיים באימרת השבוע: