ביום שישי , 25.11.2016 , במזח במזרחי של המרינה הצפונית באילת , הושלם בצורה מכוננת התהליך אותו הובלתי , יחד עם צוות מובחר שגובש לנושא , בטקס מרגש בו נחנך הפסל הסביבתי החדש לזכר עודד ( דדי ) שיינבליט ז"ל.

בטקס השתתפו כ 200 איש שבאו מרחבי הארץ והעולם , לרבות אביו ואחיותיו של דדי ז"ל , ראש עיריית אילת ונציגים בכירים של העיריה , חבריי למחזור קורס חובלים נ"ה , חברי ילדות של דדי , חברי משפחה ומוירי זכרו , חברתו לצד זמרת שהלחינה וגם ביצעה את שיר ההספד שכתבה החברה לאחר מותו , ולאחריו גם הפליגו המשתתפים למקום האחרון בו נראה דדי בחיים , והמשפחה הטילה זר במקום זה.

הטקס המרגש בו נאמתי אני ואחרי ראש עיריית אילת , ואחרינו החברה ואביו של דדי היה אירוע של פעם בחיים , ללא מליצות  - וראיתי דמעות , חוץ מבעיניי שלי , אצל כל הנוכחים , שלא האמינו כי הגענו לרגע הזה לאחר כשלונות רבים לעשות את השינוי הזה ב 3 העשורים האחרונים של אנשים רבים וטובים.

תקציר ( שגם הופיעה בפוסטים נוספים שכתבתי בנושא בשנה האחרונה ) - דדי ז"ל טבע בתאונת צלילה ב 2.4.1987 וגופתו לא נמצאה מעולם. משפחתו דאגה למימון והקמת אנדרטה ( במקום בו ניצב היום הפסל החדש ) ב 1989 כאשר העירייה היתה אמורה לטפח ולתחזק אותה - דבר שלא קרה מעולם למרות אתראות רבות , והאנדרטה הפכה למשכן הומלסים / משתנה / מאורת מסוממים - כך שהמשפחה שלא יכלה לשאת את החרפה , עזבה את אילת וישראל , ועברה להתגורר במקום הולדת אם המשפחה - ח'ירונה בספרד.

במהלך השנים נעשו הרבה מאד נסיונות לשנות את המצב , ללא הצלחה - עד שלפני כשנה , בכנס מחזור חובלים שלי שארגנתי לרגל 30 שנה לסיום הקורס - לקחתי על עצמי את המשימה שתוך שנה , ביום ההולדת ה 51 של דדי ז"ל , 19.11.2016 ( שהוא גם יום הולדתי ) , יציין אותו מחזור החובלים באנדרטה חדשה או משופצת - וכך , בדיוק היה.

הטקס וההפלגה , אגב , היו רק השיא של סדרת מפגשים של כל מעגלי חייו של דדי ז"ל במהלך סוף השבוע - חברי קורס החובלים , בני המשפחה , חברי המשפחה וחברי הילדות עשו מפגשים נפרדים , אך בכולם , וגם בטקס , "התערבבו" חברי קבוצות אחרות - והתוצאה המרגשת כבר תוארה , אף שאין מילים , גם בעיתונות ווברשתות החברתיות.

וכעת , כמו שגם שרו משינה - "זה לא נגמר - זה רק הסוף"... והמשך יבוא

אסיים באימרת השבוע:

"שחקנים עצמאיים זוכים בנקודות . הקבוצה כולה זוכה במשחק" ( חומות של תקווה )