משונה...

עולה לקומה השנייה בבית, מחפש את הכלב המתנשף בכבדות של יצור שגורלו נחרץ - לא מוצא אותו אך שומע את הקולות .

רואה את השערות הבהירות מתגלגלות ברוח הקיצית לכל עבר.

מריח את הריח הכבד של כלב שלמרות שנרחץ לפני 4 ימים, יובש והוברש באהבה אין קץ, מכיל הבית אותו מעבר למקום בליבנו.

רואה את הכתמים של הריר וההפרשות על הרצפה - האמנם נוספו כמה כתמים מאז ניקיתי את הרצפה והקירות לאחר לכתו ?

קם בבוקר בשעה הרגילה ומגלה כי כל התכונה , סדר הפעולות המוגדר והמתוכנת מפנה את מקומו לקריאה רגועה של "הארץ" תוך כדי התעדכנות בחדשות מכל החזיתות וגם חיפוש ב THEMARKER אחרי כיוונים לעבודה חדשה (זוכרים ?)

אהוד מנור היטיב לבטא את הרגשתי בשיר אשר כתב למתי כספי , אשר הלחין וביצע את השיר "סוף היום" (1981) . בעיבוד שקט של גיטרה קלאסית בלבד, מתאר בשיר את החיים לאחר מות כלבו של מתי כספי, ובונה את הנושא בצורה כה יפה ומושכלת עד שרק בשורה האחרונה מבין השומע כי מדובר ב"איגלו" - ואני , שמכיר את הסיפור מאחורי השיר  מחייך בעצב.

סוף היום רבע ל- יום ארוך והלב מלא בא לישון אך עוד ער, לא נרדם, משהו חסר. היא איתי כאן במיטה, ואני כמו תמיד איתה, מסתכלים ללא מילים ויודעים שחסר לנו משהו קרוב. לפעמים מתוך הרגל, באויר יד נשלחת אל. רטט קל בנשמה כי נדמה ששומעים דבר מה. היא איתי כאן במיטה, ואני כמו תמיד איתה. מסתכלים ללא מילים ויודעים שחסר לנו משהו קרוב. מנגן, אין עוד אין, אין פרוה "איגלו" מת ודי.

יום חדש - תקווה חדשה...