קשה מאד לפתוח בשעת בוקר מוקדמת שכזאת אמצעי תקשורת כלשהו מבלי לקבל תמונה כוללת על גודל המחדלים אשר מלווים אותנו מאז תחילת הלחימה.

מתרוצצת לי בראש גרסה של השיר מההגדה של פסח - "דיינו" אך בניגוד לגרסה המקורית, הגרסה שלי:

1) אין בה הכרת טובה למנהיגים

2) אין בה אופטימיות כלל

3) היא מתגלגלת מקשה לבלתי נסבל.

אפרופו "התגלגלות" , אני מצרף לבלוג קטע מדהים בעיני שכתב במוסף "הארץ" האחרון דורון רוזנבלום שהינו, לדעתי, אחד הכותבים החריפים והיצירתיים ביותר בעיתונות הישראלית, וללא כל קשר לדעות פוליטיות, אני סבור כי המאמר ייתן תובנה חדשה לכל אחד שיקרא אותו בעיון.

התגלגלות

הניצחון הושג, כרגיל, כבר בשלוש השעות הראשונות. אין לתאר את העליצות שאחזה בכולם ב"בור" כאשר התקבלו ראשוני סרטי ההפצצה של גיחות חיל האוויר: השתמע מהם חד משמעית ששדות התעופה של החיזבאללה שותקו, והאויב לא הצליח להרים לאוויר אף לא מיג אחד. גם המשגרים הרבים - בהם מרגמה ענקית המוסווית כשיכון - נעלמו בתוך פטריות פיצוץ מרהיבות.

פרפורי הגסיסה של האויב המופתע התבטאו לזמן-מה במטח פרוע של 12 קטיושות לעבר מנרה - ירי נואש ומבולבל, שלאחר תקיפה נוספת של מטוסינו - במעין "מכת חסד" - צומצם לכלל 150 מטחים שכיסו את כל אצבע הגליל.

נדרש יום לחימה נוסף כדי למזער את ירי האויב לכלל 200 מטחים ביום, שהצטמצמו עתה לרוחבו של הגליל כולו. ולאחר שבוע-שבועיים, שבהם הצליח צה"ל לנכש את מספר הקטיושות שבידי החיזבאללה מ-3,000 לכמות זניחה של 12,000 - נכנסו לפעולה כוחות הקרקע. הללו, בפעולת טיאטוא סוחפת, שברו את מפרקתו של האויב בכך שכבשו את העיירה בינת ג'בייל - "בירת הטרור" - תוך שעות ספורות, אם לא בכמה דקות. לאחר ניצחון-בזק זה נפתחו הקרבותהקשים, שבהם ניסה צה"ל להקיף את העיירה, ורק לאחר מאמץ מלחמתי כביר הצליח להתקרב אליה מרחוק, ולבסוף אפילו לצאת ממנה עם כל הנפגעים.

לאחר סדרה של ניצחונות נוספים, שיש המשווים אותם להצלחה שבה כבשו האמריקאים את עיראק, עברה המלחמה לשלב השני שלה: ניסיון לאתר את המשגרים שכיסו במטחיהם את חצי ישראל. ואמנם, מקץ שבועיים של גיחות > הפצצה בלתי פוסקות הצלחנו להרחיק את טווח הקטיושות: מחיפה - לאזור חדרה.

רק אז יכול היה צה"ל לבשר לציבור המודאג שלאיומיו של נסראללה להפציץ גם את תל אביב יש בהחלט כיסוי.

בצעד מזהיר, כדי לרומם את מצב רוחו של הציבור, הודיע הרמטכ"ל עצמו - בצאתו מבית החולים - שאין למעשה פתרון לבעיית הקטיושות מחדרה צפונה, כשם שאין פתרון לקסאמים מאשדוד דרומה, אבל לא נורא: מדובר רק בקלקול קיבה.

בשלב זה, שבו כבר קשה היה להצניע את ההישגים בשטח, לא נותר איפוא לראש הממשלה אולמרט - למרות צניעותו וביישנותו הטבעיים - אלא לשאת את נאום הניצחון הגדול. שולבו בו פסוקי תנ"ך, חבישת כיפה וציטוטים מאלתרמן, והיו שהשוו (בעיקר במשרד של אדלר) את הנאום הזה לנאומו המפורסם של רבין על הר הצופים, זמן קצר לפני מלחמת ההתשה.

מיד אחרי נאום הניצחון גויסו המילואים, ואפילו נשקלה האפשרות להכריז על מלחמה.

באשר אלי, שהמצב בו אני שרוי כעת נראה כמתגמד לעומת מצבה של המדינה כרגע, אגיע היום בערב לראיון עבודה בחברה הפיננסית בה עבדתי בעבר, בהמשך לפוסט מיום ה' האחרון - וכמובן אפנה אל משרדי ההשמה שיצרו איתי קשר כחלק מניהול התהליך הכולל המסופר כאן בהרחבה מתחילת הבלוג.

מאחל לכולנו שבוע עמוס מחשבה וחשבון נפש - אישי ומערכתי