אחד המגזינים האהובים עלי הינו מגזין THEMARKER שהיה אחד מהלבטים שלי אמש בפוסט המרכול של "חומות של תקווה" וגליון חודש אוקטובר 2006 עוסק בצורה ישירה וכואבת לעיתים בכל מיני עובדות, תובנות ודרכים להצגת שינוי נושא הקריירה מדור ההורים שלנו, למצב הנוכחי.
מתוך שלל הכתבות, המאמרים והניתוחים, רציתי להביא לכם את מאמרו של גיא רולניק, האיש שעומד מאחורי הפיכת מדור הכלכלה של עיתון הארץ ל"THEMARKER" ובכלל לפיתוח המדהים של מותג זה בהקשרים שונים, ומוכר לי גם מהרצאות שלו ששמעתי בעבר והרשימו אותי בחוכמתן וחריפותן על אף גילו הצעיר יחסית, אך לצערי לא יכולתי להביאו במלואו מסיבות טכניות, ואביא בזאת מאמר מאקרו אחר, מאת מייקי דגן, המעלה את הנושא מזווית אחרת.

דבר מטריד, העתיד מאת: מייקי דגן
העובדים המודרניים פועלים בעולם ללא ביטחון תעסוקתי, ומדלגים בין עבודות ומקצועות. איך שורדים בעולם הזה? איך מזדקנים בו בכבוד?
פרויקט השער של מגזין TheMarker משרטט פרופיל מפורט של העובדים המודרניים, שפועלים בעולם ללא ביטחון תעסוקתי, ומדלגים בין עבודות ומקצועות. איך שורדים בעולם הזה? איך מזדקנים בו בכבוד? הנה כמה תשובות אפשריות.
קחו למשל את הקרייריסט בראשית או באמצע דרכו - איזה תעצומות של הדחקה הוא צריך כדי לנהל את עצמו בעולם העבודה הנוכחי. כל עוד הוא חושב על הטווח הקצר, מצבו טוב והוא כמעט תמיד יכול להיות אופטימי. הוא מלא אנרגיה, העולם נראה מלא הזדמנויות, וגם סיכונים נראים כמו סיכויים. פיטורים? זה לכל היותר מקלון ארטיק בגלגלים. יש מספיק זמן לשנות, לעשות התאמות, אפילו לעשות שינויים רדיקליים ומפתיעים: היום אני סמנכ"ל שיווק, מחר סטארטאפיסט ומחרתיים קואוצ'ר.
הבעיה מתחילה עבור רבים כשהם לא מצליחים להדחיק את העשור החמישי והשישי לחיים. כשהאותיות בענן שמטייל להם מעל הראש אומרות: "מה יהיה בעוד 10-20 שנה?" עבור רבים זו מחשבה מטרידה, שמביסה את יכולת ההדחקה הממוצעת. הפתרון הפשוט הוא כמובן לגייס את המחשבות לפרויקט הבא, לפרויקט שאחריו, לאסטרטגיה ארוכת טווח למקום העבודה שבו את או אתה נמצאים היום. אבל הענן הזה לא מתפזר בקלות, ולרוב הוא ממשיך להמטיר עליך מחשבות טורדניות.
באופן פרדוקסלי, דווקא מי שהשיג משהו בחייו המקצועיים הוא המועד לפורענות אולי יותר מאחרים - יש לו מה לאבד, הוא הגיע למקום שבו הפירמידה מתחילה להתכנס והקידום נעשה מסובך. ומצד שני, הוא בדרך כלל כבר לא ילד. איפושהו באמצע שנות ה-30 תחילת שנות ה-40 קשה גם למנהל בדרג הביניים, שמצבו נוח באופן כללי, שלא להתמודד עם הנושא הזה.
אם עדיין לא התמנית למנכ”ל או למשנה למנכ"ל, או שסתם אתה מדשדש באותו תפקיד כבר חמש או עשר שנים - יכול להיות שזה הזמן להתחיל להילחץ. מתי תפסיק להיות מעודכן, רלוונטי וחיוני מספיק? ובשפה פחות עדינה - מתי תגיע הבעיטה לישבן? זו שאלה שמציקה לרבים מהמרואיינים לכתבת השער של המגזין.
אז מה אפשר לעשות? ובכן, כמאמר המשורר, לעשות! ראשית, צריך לעבוד במיצוב שלכם בעיני הסביבה כעובדים חיוניים - לאתר את הדברים שהידע לגביהם והמיומנויות שלכם בהם יהפכו אתכם לחיוניים, ולטפח אותם. צריך גם להקפיד להישאר מעודכנים - ואחת המומחיות שראיינו לכתבה אף ממליצה לשמור על קשר עם כמה וכמה אנשים שצעירים מכם בעשור, כדי להבין טוב יותר מה קורה. זו המלצה שרלוונטית מאוד לארגונים מוטי טכנולוגיה.
המלצה אחרת היא לגוון את סל היכולות שלכם - וזה דווקא אומר כן לעבור כמה מקומות עבודה, וכך להרחיב את מוטת הכישורים שלכם. פרדוכסלית, בחברות רבות לא אוהבים לקלוט אנשים שעבדו 15 שנה באותו מקום עבודה. הדילוגים בין כמה מקומות יעניקו לכם פרספקטיווה רחבה יותר לטווח ארוך.
עצה מקורית אחרת שמועלית בכתבה - עצה שעלולה אמנם להגביל את חלומות ההתעשרות שלכם, אבל יכולה להגדיל את שרידותכם בארגון - היא לא להיות יקרים מדי למעסיק. יש מי שטוען שמידת החיוניות הנתפסת שלכם עשויה לרדת כתוצאה מכך. החיים, אמרו כמה אנשים לפנינו, זה עניין של איזונים.
אה, וכמובן, אם כל זה לא עובד - פשוט תחזרו להדחיק.
לכל מתלבטי הקריירה שבטבעת ( ויש רבים כאלו ) ולכל אדם עובד בכלל, אני ממליץ מאד לקרוא את הגליון הזה, או לפחות להכנס לאתר ולקרוא את עקרי המגזין - בהיכרותכם איתי לא תחשבו שזהו בלוג ממומן - אם כי נושא זה הינו מודל עסקי מצויין, שבין היתר היה מול מנהלי "נענע" כשרכשו את "ישראבלוג".
לגביי - ממשיך קדימה , אופטימי כרגיל, וחזק מאי פעם בקידום הקריירה שלי - גם עם תובנות מעודדות וגם עם מטרידות שהפנמתי מהגליון הזה.
אסיים באימרה היומית:
"אף אחד מעולם לא טבע בזיעה של עצמו" ( אן לנדרס )