לא רבותיי - אין מדובר בטעות סופר, או שמא  בייאוש קודר הפוקד אותי כעת, אלא מדובר בפרק השני בסדרת הפוסטים של המרכול של "חומות של תקווה" העוסקת בחמות (לא ב"חומות"...) מסוג אחר - חמות מיואשת, דיכאונית וחסרת תקווה לחלוטין.

חמותי, אלמנה מזה 6 שנים, אמא לקיפודה שהיא בת יחידה וסבתא לגוזל והאפרוח, בת 72 וגרה בגוש דן, פנסיונרית של קופת חולים .

מאז נפטר בעלה, אובחנה כבעל דיכאון קליני אשר התבטא בין היתר בחוסר מוטיבציה לעשות כל דבר, כעסים על כל העולם ואשתו, סדר יום משובש, ניתוק מהמשפחה וכיו"ב.

עזרה בנושא הילדים מעולם לא הציעה, גם כאשר הבעל היה בחיים, ולבטח אחר כך - בהיותה בעלת אמצעים כלכליים היא חוסכת עבור הגוזל והאפרוח כסף מדי חודש - עובדה הנותנת לה אשליה של היותה סבתא מעבר להיבט הביולוגי...

לילדים אין כמעט קשר עימה - כאשר מגיעים לדירתה, ואחרי דקה של "פוצי מוצי" שגם הוא בשפת האם שלה, פורשת לדבר עם  הקיפודה (ולפעמים איתי) על קשיי החיים ושופכת ארס על כל העולם, כך שגם הגוזל והאפרוח חשים בקדרות ומנתקים מגע ככל הניתן.

לקיפודה קשה מאד לראות את דמות האם הגרוטסקית הזאת - אך קשה לה להעביר ביקורת בפניה ולו רק במרומז, דבר שאיננו משמעותי כלל, מאחר וההעלבות של האם תהיה עצומה, וכן כי יכולת הלמידה של האם שואפת לצערי לאפס עגול...

כאשר היא בביתנו, נראית שהותה בבירור כפרק של "הפנתר הוורוד" שראיתי לפני שנים - לאן שלא יילך הפנתר, רודף אחריו ענן גשם שחור וממטיר עליו גשם עז...היא מסתגרת בחדר האירוח ( להלן "המאורה" ...) ומתקשרת באותה רמה כמו בביתה, רק שכאן רוחה הנכאה משפיעה על כל בני הבית - בשהות לבדה מול הטלוויזיה, במבט הכבוי, בטלפונים עם מעט החברים שנותרו בסגנון דומה, באמבטיה ב 0300 ועוד מעשים תמוהים...

לא ציינתי עד כה - כי כל המתואר לעיל קורה עם נטילת תרופות וטיפול פסיכולוגי שהוחלף כבר מספר פעמים לאור ההצלחות הכבירות...

מאחר וידועה לכם כבר גישתי למשפחה, אני עושה כל מאמץ אפשרי לקרב את האם כאשר המדד הוא שלמות עצמית - האם אנו עושים די על מנת שנביט בראי ונאמר כי התנהלותנו עלפיה תקינה - כי לשפר את מצבה כנראה לא נצליח.

שוחחתי עם פסיכולוגים שונים בנוגע אליה, ולצערנו הגענו למסקנה כי מדובר בנושא החורג מגבולות הדיכאון בהרבה - הראייה של עצמה כקורבן בעולם, האובססיביות בהתעסקות ברע שבעולם, אי היכולת לפרגן וחהיות אשת משפחה, חוסר הרצון לצאת מהמעגל - נראות כתכונות אופי דומיננטיות שסימנים להם נראו בעבר גם בעין לא מזויינת וכנראה שכל מנגנוני ההגנה נהרסו עם מות בעלה, כך שבאישיות כזאת, לא יסייעו טיפולים תרופתיים ופסיכולוגיים כאשר היא "נהנית" להיות בביצה ומנסה למשוך את כולם פנימה.

מכיוון שקצת הכרתם את המשפחה שלי - אנחנו בסה"כ אנשים שמחים, ולא ניתן לאף אחד לגרור אותנו למטה...

אפשר לספר עוד רבות על הפרשה, לרבות סיפורים מצחיקים , גרוטסקיים ועצובים שאירעו עקב התנהלותה, אך זאת אולי בפעם אחרת...

אני מניח כי לא יפתיע אף אחד מששת קוראיי כי גם בסיטואציה הנוכחית שלנו היום, לא חל כל שינוי בהתנהלותה כלפינו - הטלפונים המועטים מאד עוסקים בכמה קשה לה עם אנשים מסויימים, עם מזג האוויר, עם החיים - ואין כל התעניינות במצבנו.

הקשיים שאני עובר מאז יצאתי ממעגל העבודה, ויכולת ההתמודדות השונה שלי לעומתה, לימדו אותי כמה תובנות לגביה:

1. אכן - אין סיכוי לשינוי...
2. כאשר אדם מעוניין בכל מאודו להיות למטה - שם ישאר תמיד, ללא כל יכולת השפעה מהסובבים.
3. מי יכול להיות יותר הפוך ממני...
4. מזל שהקיפודה ואני לא חלוקים בשאלת היחס אליה.
5. עזרה ותמיכה ממנה, בייחוד לעומת שאר המשפחה והחברים - לא תכיע לעולם.

עכשיו אני משוכנע כי כותרת הפוסט ברורה לכם לחלוטין...

אסיים באימרה היומית:

"אני בחיים לא שוכח פרצופים, אבל במקרה שלך אני אשמח לצאת מהכלל" ( גראוצ'ו מרקס )