בוקר טוב לששת הקוראים שלי...

כן. היום זה אחרי החגים - אם נתעלם מ"אסרו חג" החל היום.

בהזדמנות זאת, ובעיקר לאור הפגישות והראיונות המתחדשים מחר, טאולי גם עקב השיטוטים ברשת וההגעה ללשכת התעסוקה , אביא לכם מאמר נוסף מתוך אותו גיליון המגזין THEMARKER העוסק בקריירה - אך הפעם "אנטי קריירה" או עבודות השרדות - אותם עובדים רבים הנמצאים מסביבנו, מעט שקופים, ומאד מנוצלים - זה המקום לתת לכך במה, מבחינה אישית, מוסרית וחברתית.

את המאמר כתבה רותי סיני, אשר עוסקת רבות בנושאי זכויות עבודה וחברה, אך הפעם, כל אחד מאיתנו יראה את הדמויות לנגד עיניו.

העבודה הזמנית הכי קבועה מאת:  רותי סיני

לפני שבועות אחדים פנו 11 עובדות באחת המחלקות של משרד השיכון אל ח"כ שלי יחימוביץ (עבודה) וסיפרו: הן עובדות במשרד בין שש ל-15 שנה, אבל המעסיק הרשמי שלהן הוא חברת כוח אדם. חלקן הועברו מקבלן לקבלן ארבע פעמים, ובכל פעם איבדו את כל הוותק והזכויות שצברו אצל הקבלן הקודם. מיותר לציין שבאף לא אחד מהמעברים הן קיבלו פיצויים.

"לאחרונה, אחרי שסוף-סוף חשנו איזושהי יציבות, הובא לידיעתנו שהמשרד שוקל 'למכור' אותנו לקבלן חיצוני שאינו אמור להתחייב להעסקתנו", כתבו הנשים. שש מהן עולות, רובן בנות 50 ויותר, אקדמאיות, משלמות משכנתאות וזקוקות מאוד למקום עבודתן. "בשנות עבודתנו במשרד צברנו ידע, ניסיון ומיומנות רבה בכל הקשור לתחום העבודה שלנו", הן כתבו. "לאורך השנים זכינו להערכה רבה על עבודתנו".

העובדות האלו משתייכות למעמד הולך וגדל - בישראל כמו בעולם כולו - של עובדים שאין להם כל ביטחון תעסוקתי. הם מכונים עובדים חלקיים, זמניים, עצמאיים, קבלניים, כוננים, פרילנסרים, יומיים. באנגלית המציאו גם את המושג "פרמה-טמפ", שילוב של פרמננט (קבוע) וטמפוררי (זמני), וכבר אמר מי שאמר שאין דבר קבוע כמו הזמני. המשותף לכולם שהם לא נמנים עם כוח העבודה הקבוע של המעסיק ובדרך כלל אינם זכאים להטבות הסוציאליות שלהן זכאים עובדים מן המניין. הם לאו דווקא שומרים ומנקים - יש בהם עורכי דין ומהנדסים ושרטטים ורופאים.

צורת העסקה זו כה נפוצה, שבארצות הברית כרבע מכוח העבודה נחשב זמני. הביקוש לעובדים אלה הולך וגדל, בייחוד בתחום טכנולוגיית המידע, מקצועות ההנדסה, סיעוד ומקצועות אחרים. חלק מהם עשו מסלול הפוך לזה של עובדות משרד השיכון - הם עבדו במשך שנים באופן קבוע במקום עבודה, פוטרו במסגרת צמצומים ושבו לעבוד באותו מקום - ישירות או באמצעות חברת כוח אדם - כעובדים על חוזה זמני או בסיס יומי. אלא שבסיבוב השני הם כבר נאלצים לרכוש לעצמם ביטוח רפואי וביטוח פנסיוני, לממן בעצמם חופשה שנתית וימי מחלה.

הסדרים אלה יוצרים שני מעמדות במקום העבודה: עובדים שנהנים מביטחון תעסוקתי ותנאים סוציאליים, וכאלה שעושים אותה עבודה בלא לקבל הטבות, אפילו לא מתנה לחג. בישראל יש מקומות עבודה עם שלושה מעמדות - הוותיקים, שנהנים מהגנת האיגוד המקצועי, החדשים יותר המכונים עובדי "דור ב'", שתנאי העסקתם פחות טובים והם לא נהנים מקביעות אבל נמנים עם כוח העבודה הסדיר של המעסיק, ועובדי כוח אדם או קבלן. על פי חוק הם אמורים לעבוד באותו שכר ובאותם תנאים שבהם מועסקים מקביליהם באותו מקום עבודה. בפועל השוואת תנאים זו לא תמיד מיושמת, לפחות לא במגזר הפרטי. העובד הזמני לא רק מופלה לרעה מבחינת תנאים ושכר, הוא גם אינו יכול להתקדם במקום העבודה ולצבור ותק.

לכל ההסדרים האלה שתי מטרות - לחסוך בעלויות שכר ולאפשר "גמישות ניהולית", דהיינו פיטורים מהיום להיום או שילוחו של העובד לקבלן שהביא אותו. אבל כפי שגילתה חברת מיקרוסופט, לפעמים סוג זה של העסקה זמנית עולה יותר מהעסקה קבועה. ב-1996 הוגשה תביעה ייצוגית נגד החברה על ידי עובדים בהווה ובעבר שהוגדרו זמניים. אלה טענו שתפקידיהם הוגדרו על ידי מיקרוסופט, הם עבדו לצדם של עובדים מן המניין וביצעו עבודה זהה, והם הועסקו תקופות ארוכות, לעתים שנים רבות. אחרי גלגולים בבתי משפט ובערכאות שונות הסכימה מיקרוסופט לפשרה ושילמה לתובעים 100 מיליון דולר. במקביל חייבו שלטונות המס האמריקאים את החברה לשלם מיליוני דולר, שהיתה אמורה לנכות משכרם של העובדים.

כתוצאה מהפרשה שינו חברות רבות את מדיניות ההעסקה שלהן. מיקרוסופט עצמה החליטה שעובד זמני הוא רק מי שמועסק פחות משנה. חברות אחרות החליטו שעובדים זמניים הם רק כאלה שמועסקים בפרויקטים זמניים. התחלופה וחוסר היציבות בשוק העבודה רק גברו. גם באירופה השמרנית, שבה עובדים נהנים מהגנות חזקות של איגודים מקצועיים, חל גידול חד במספר העובדים הזמניים. מאז 1990, למשל, היקף הפעילות של חברת מנפאואר התרחב פי שלושה. בצרפת, גרמניה ואיטליה יותר מ-12% מכוח העבודה מועסקים באמצעות חוזים זמניים. בספרד שיעור העובדים במשרות חלקיות וזמניות כה גבוה, שהממשלה יזמה הצעת חוק שמטרתה להקטין את מספרם.

באיחוד האירופי מקדישים מחשבה לבעיה. אחד הפתרונות המוצעים נקרא "פלקסיקיוריטי", שילוב של "פלקסיביליטי" (גמישות) ו"סקיוריטי" (ביטחון). המודל המגובש והמוצלח ביותר פועל בדנמרק. שם נהנים מעסיקים מיד כמעט חופשית בפיטורי עובדים, אבל המדינה מבטיחה שהעובדים ימצאו עבודה אחרת. היא עושה זאת בשיתוף המעסיקים, באמצעות הכשרה מקצועית שמשדרגת ומעדכנת את כישורי העובדים. המדינה גם מרפדת את המעברים של מפוטרים ממעסיק למעסיק באמצעות תשלום דמי אבטלה השווים כמעט לשכרם האחרון. אסטרטגיה זו צימצמה את האבטלה בדנמרק מ-10% לפחות מ-5%. אבל זה פתרון יקר, שאפשרי כנראה רק במדינה קטנה ואמידה.

בישראל, בכל מקרה, בקושי מקדישים מחשבה רצינית לנושא, ובוודאי לא ברמה הלאומית. רק שמעמד הולך וגדל זה - של עובדים שאינם נהנים מתנאים שיבטיחו את עתידם - יהיה לבסוף לנטל על המדינה ועל החברה ויעלה הרבה יותר

אני מקווה כי כל אחד מאיתנו, ללא קשר לתפקידו, אלא כאדם, ישכיל לחשוב על התופעה ושינוי הדפוסים הללו.

באשר לי, אחרי אחלה סוף שבוע , אני חוזר לפעילות הרגילה, בכל מובן והקשר המוכר לכם - בדרך למעלה...

אסיים באימרה היומית:

"כל מי שיצר אי פעם גן עדן חדש , שאב את הכוחות לכך מהגהינום הפרטי שלו" ( ח.ש.ת )