בוקר גשום.

בחוץ רטוב וריחו המשכר של גשם עולה באפי - למרות שאני בעיקרי טיפוס של קיץ, הריח הזה עושה לי משהו כל פעם, וכעת גם מזכיר את העובדה שהחורף או-טו-טו חוזר לארצנו....

אני זוכר את תקופת האופנועים שבחיי, אשר נמשכה 3 שנים, והתחילה בגיל מאוחר יחסית ( 25 ) ואת הנסיעות בירושלים ובארץ בכל מזג אוויר, סוער אשר יהיה - במיוחד אזכור נסיעה לילית מירושלים לתל אביב ים מבול שניתך על איזור שדה התעופה מלווה ברוח של כ 80 קמ"ש, על גבי כביש מקורצף ובתנאי ראות קשים ביותר...

מאחר והייתי מוגן באמצעות חליפת גשם מקצועית והנסיעה היתה כמעט בלתי אפשרית, החלטתי לעצור בצד עד שמזג האוויר יירגע מעט, אך ככל שהאטתי, הבנתי כי אם ארד מתחת למהירות של 40 קמ"ש לערך, תפיל אותי הרוח האדירה עם האופנוע ותמרח אותי על הכביש.

לכן המשכתי בנסיעה, תוך שאני מעביר משקל לצד שמאל של האופנוע ,כלומר לא יושב על המושב ותלוי באוויר בצד שמאל, עוד כ 15 ק"מ עד יעבור זעם...

זוכר גם נסיון להזיז את האופנוע בשלג הירושלמי - מהירות שיא של 0.2 קמ"ש - שהתבטאה בעבודת פרך של חצי שעה למרחק של 100 מטר...

זוכר את הסיבוב אליו נכנסתי רק כדי לגלות שהוא מוצף במים ואת המחשבות בראש ש"הנה אני הולך להתמרח..." ואת האופנוע כמו קורא את המחשבות ויוצא בהחלקה מינורית ממנה , יציב כסלע , ומותיר אותי נפעם ...

גם השיר שאני מביא לכם הינו שיר שליווה אותי אז ועכשיו, בעיקר כי הגשם בו מכיל את אלמנט הנקיון והשאיפה לטוהר והתרחקות מרוע - היה נכון אז והיום, ויהיה גם מחר...

גשם

מילים: מאיר בנאי
לחן: מאיר בנאי