לא שהיה לי אפילו ספק קטן לגבי הצורך בישרא בכלל ולכתיבה בכלל בחיי, אם נתעלם מכתיבת תוכניות עבודה ונהלי עבודה...

היום יום השטח שלי, הפעם בירושלים, כך שהבוקר שלי לחוץ מחד בשל אילוצי הפיזור של הגוזל והאפרוח, ומאידך יש לי את הזמן לכתוב כבעבר ויהיה לי כנראה את הזמן להסתובב בין חברי הטבעת היקרים ולראות כיצד נראים חייהם.

כפי שתיארתם לכם בודאי, כמעט חודש לאחר התחלת העבודה החדשה ( שנראית כבר, עקב לחץ האירועים, ישנה מאד...)

אני הולך ושוקע בשילוב של פגישות, לימודים, COACHING, ומוביל בחיוך רוח של שינוי שריחו כבר נישא באוויר .

הכייף בעבודה, הנובע בעיקר מיצירה של דבר חדש מתגברת מרגע לרגע, והעבודה בארגון קטן יחסית ללוו שהורגלתי בהם בעבר, ולגילאים הצעירים יחסית בו, הינה נעימה מאד.

נכון - לא הכל מושלם - המשרד עדיין זמני, טלפון קווי טרם הגיע, דואל ארגוני הוסדר רק השבוע, הפרטיות נעלמה כמעט לחלוטין והנסיעות בשעות העומס, בנסיעה הלוך וחזור קשות גם  לחובב הגה מושבע כמוני...

שוחחתי אמש עם חבר שעזב את החברה שעזבתי 3 חודשים לפניי ועדיין מחוסר עבודה בנסיון לסייע - פיזית ומוראלית, והבנתי, יותר מכל, את מה שקיבלתי כעת מהעבודה:

• חדוות יצירה
• סיפוק
• צידוק להערכה עצמית
• מוטיב ננוסף לשמחת חיים

יצירת חיי נמשכת, והיום, בלי נדר, אסתובב בקרב יצירת הנפש של חבריי במקום הנפלא הזה, בתור אחד מיני רבים המהווים את הדבק והמלט, הפצירה והפטיש, המזון והחמצן שיוצרים את מהותו בעיננו - ישרא , ובמידה רבה, האחווה שקמה כאן מ"אין" - ל"יש" חי , בועט ומחייך בכל תנאי...

אסיים באימרה היומית:

"לימדתי את האדם כיצד ליצור את העתיד, ובעזרת היצירה לשחרר גם את העבר" ( סוקרטס )