ניהול, כפי שעלה רבות במשך 10 חודשי פעילות בלוג זה, הינה מערכת פעילויות מורכבת מאד הדורשת הכנה ולמידה, שיטות פעולה ובקרה מסודרות ועיתיות וכן יכולת קבלת החלטות יעילה וכנה.

כל הפעילויות הללו , הנדרשות ברמה של חברה עסקית, נדרשות, על אחת כמה וכמה, בניהול גוף ציבורי, ובודאי - של חיי מגינה ואומה.

ברור לכל כעת, כי במבחן הניהול האולטימטיבי הזה כשלה ההנהגה כשלון חרוץ, ואם נשווה מהלכים עסקיים שגויים שבעקבותיהם הלכו מנכ"לים ובעלי תפקידים בכירים בחברות עסקיות אל המדבר העסקי ( או אל נאות מדבר בו ) , יתגלה כי הדירקטוריון או תחושת אחריות, אישית או כפויה, של אותם מנהלים, אילצו את אותם מנהלים להסיק את המסקנות הנכונות ולפנות את מקומם לאחרים.

ומה בנוגע לפוליטיקה שלנו ? על כך הושם הסמיילי בראש פוסט זה - סבבי...

בחרתי להביא את טורו של יקיר המדור, דורון רוזנבלום, הנוגע הן בהכנה לתפקיד ציבורי והן באופן ביצועו .

נא לפתוח מחברות - דורון רוזנבלום

 כאילו לא די היה בניסוח החד והצלול של דו"ח וינוגרד, המדבר בעד עצמו, בחרה הוועדה לעטר אותו בשיר של יהודה עמיחי כדי לשוות לו את הרוממות והחומרה הראויות. ייתכן שאפקט מצמרר עוד יותר היה מושג, אילו צירפה הוועדה לדו"ח, בלי כל הערה נוספת, את רשימתו של ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור "המחברת השחורה של הזקן", שפורסמה בשבוע שעבר ב"הארץ": מתואר בה "מה עשה פוליטיקאי ותיק ומנוסה, בעל ניסיון בתחום האזרחי, שהוטל עליו לכהן כשר ביטחון".

השנה היתה 1947, והפוליטיקאי הוא דוד בן גוריון. והמעשה פשוט: מרגע שקיבל את תיק הביטחון של המדינה שבדרך, גזר בן גוריון על עצמו "סמינר עצמי", כלשונו, שנמשך שישה שבועות ויוחד ללימוד התפקיד. הוא נפגש עם עשרות ממפקדי "ההגנה" וחקר אותם שתי וערב, חושד בתשובות אחידות מדי, יצא לסיורים ומילא מחברות שלמות בפרטי פרטים - נתונים על מפקדים, שיטות אימונים, כלי נשק, מצבורי תחמושת ואפשרויות לייצור ורכישה. תוך כדי כך אסף נתונים דומים על צבאות ערב. הוא לא היה אופטימי, בניגוד לחלק מהמפקדים; ספקן ומפוכח הוא הסתער על הטעון תיקון, הכנה ובנייה.

בכך לא היה בן גוריון היחיד. הפער המתגלה בין שיעור הקומה של המנהיגות אז לבין זה של יורשיה היום - הן בראשות הממשלה והן במשרד הביטחון ובמטכ"ל - הוא בלתי נתפש, כמו מדובר בעולמות שונים. יש ניגוד סימטרי כמעט בין החריצות, הערנות, המעוף וחוש האחריות של בן גוריון ובין העצלות המחשבתית, צרות האופק והפזיזות, המתגלמות (לפי דו"ח וינוגרד, לפחות) באהוד אולמרט, דן חלוץ ועמיר פרץ.

אין לעשות אידיאליזציה של מנהיגים שמכבר: גם הם היו פוליטיקאים ממולחים, גם הם חשבו על הישרדות אישית, גם הם הפריחו ספינים. מה שמזעזע בהשוואה בין בן גוריון ליורשיו העכשוויים אינו נובע מכך שבעבר היו לנו מי שכונו "נפילים": הוא נובע מההבנה, עד כמה התרגלנו ל"גמדים"; משמע, לתת-סטנדרטים מחפירים של מנהיגות.

עם כל שיעור קומתו, בן גוריון עשה בסך הכל את המובן מאליו הבסיסי ביותר הנדרש ממנהיג או בעל משרה רמה: לימוד התפקיד, איסוף נתונים, הגדרת יעדים, מעורבות בעניין גדול וחשוב יותר מהאגו הפרטי. דו"ח וינוגרד, שמעליו מרחף משהו מהרוח הישנה ההיא, רק מראה עד כמה התרחקנו מהמובן מאליו הזה.

הפוליטיקאים והגנרלים של היום אינם נופלים מקודמיהם בכישוריהם או בהשכלתם. ההבדל הוא במידת ההתגייסות ובדרך החשיבה, הקובעות גם את מידת הבגרות ואת שיעור הקומה. המנהיגות הנוכחית, כפי שנחשף היטב במלחמה האחרונה, לוקה בחשיבה מאגית - כמו כמה מקודמותיה, כמו רוב הציבור: הדברים איכשהו יסתדרו מעצמם רק משום שאנו "מייחלים" לכך.

צה"ל, למשל, הוא יותר מסך כל מרכיביו. למה? ככה. כי זה צה"ל, כי זה חיל האוויר, ו"הם כבר יידעו מה לעשות". אבל אבוי: כוחנו הוא בדיוק סך כל מרכיביו - סך כל הברגים, השרשראות, התרגולים, התוכניות וכוח האדם. לא פחות ולא יותר. ומישהו צריך לדאוג לפרטים האלה. ואותו "מישהו" אינו נמצא לא מצדדיהם ולא מעליהם ולא מאחוריהם של הבכירים, כמו במשחק המחבואים: אותו מישהו הוא הם עצמם.

בן גוריון נפל למשכב לפני כל פעולה צבאית, מרוב חרדה ודאגה. יצחק רבין התמוטט מעומס האחריות והחרדה ערב מלחמת ששת הימים. לא כן מנהיגינו הנוכחיים, היוצאים למלחמה בלי ניד עפעף, המתעסקים בברברת נבובה, בהתרברבות, בהתאפרות לטלוויזיה, ובעיקר - ברצון ילדותי כמעט, לא ממש מנומק, "להיות ראש ממשלה".

בא דו"ח וינוגרד והטיל פצצה: אין די בכך. מנהיג צריך גם לעבוד: לשלוף מחברות, להכין שיעורי בית, לאמץ את המוח, לשאת באחריות; ולעשות משהו מועיל, לעזאזל.

אסיים באימרת היום: