אולמרט אומר ודאי למכריו שחדל לקרוא את מאמרי העוסקים בו. אני הרי תוקף אותו כל הזמן. הוא עשוי להשתעמם. הוא רשאי לחשוב שאני מקנא בו. איפה הוא ואיפה אני.

אך במחשבה שנייה - מחשבה ותחושה - אני מבקש לשאול: תגיד, אהוד, אתה השתגעת? אני השתגעתי? כלום יימצא אדם סביר, שירצה בדעה צלולה להיכנס בנעליך הצרות, הלוחצות, ולבוסס במדמנה? כלום יימצא אדם נורמלי, שירצה להתחלף אתך במצבך לפני הדו"ח, ולא כל שכן - לאחריו? מי המשוגע שמתאווה להיות ראש ממשלה כמוך, שעד לשעות הקטנות של הלילה, שעותיך הקטנות, טרוד בעניין אחד בלבד - בשרידות האישית שלו. נכון, אני מכיר מקרוב אנשים שקמו בבוקר והרגישו שהם רוצים להנהיג עם, אבל הם לא רצו להיות אהוד אולמרט; רק זה עוד חסר להם. ובין להיות ראש ממשלה לבין להיות אולמרט, יש הבדל של שמים וארץ, של ארץ ושאול.

קרה לך הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאדם, ובעיקר לאדם שהוא גם פוליטיקאי: לכל פוליטיקאי יש אוהבים ושונאים, יש לו תומכים ויש מתנגדים - פעם יותר תומכים ופעם יותר מתנגדים - דעת קהל היא שבשבת. ואילו לך, אין עוד תומכים אלא רק קומץ מלחכים, אפילו מתנגדים כבר אין לך.

אפילו לריצ'רד ניקסון, מושפל מכל נשיא, נותרו בשלהי כהונתו חסידים ספורים, ויריבים הוא העמיד לרוב. אפילו לג'ורג' בוש עדיין נותרו, בשפל המדרגה, 30% תמיכה. ואילו אתה נותרת עם הלועגים והבזים, שמתבוננים בך בהשתאות כמו בצפרדע הנואשת, שחובטת בים החלב בתקווה לישועת-חמאה. הבוז הוא הסוף של הפוליטיקאי ועל כן אין חשיבות יתרה לשאלה מתי בדיוק הקץ מקיץ; הוא כבר כאן.

אני שומע שגם על חברך מנוער בית"ר, דן מרידור, אתה אומר דברים דומים. גם הוא, לדעתך, אכול קנאה ומשום כך הוא עונה בך סרה. מרידור אינו כותב, הוא רק חושב, ואתה מנחש מה הוא חושב עליך. ואני חושב שההיפך הוא הנכון: אתה מקנא בדן, היית רוצה להבין כמוהו בסוגיות סבוכות של ביטחון לאומי, היית מת להיות איש הגון כמוהו.

יש לי הצעה בשבילך: יום אחד תפתח את חגורת מאבטחיך, תתחפש היטב, תצא החוצה, תתערב עם הבריות, ותשמע במו אוזניך מה אומרים עליך ברחוב, בשוק, באוטובוס, באיצטדיון, בסלון. ולא כל הסלונים הם של טומי לפיד.

את מעמדך בסקרים אתה יודע גם בלי העצות שלי ובלי להתחפש. בסקר האחרון שהתפרסם השבוע, קיבלת 2.5% תמיכה, והרושם שלי שהסוקר, בנדיבות לבו, הוסיף לך חצי אחוז על חשבון הבית; והנתון הזה כולו הוא בטווח הטעות הסטטיסטית. הציבור מאס בך, זאת עובדה, כלו קיציך, אך מנוי וגמור אתך להוכיח לציבור כולו שהוא טועה; אתה תיתן לו לקח טוב. מעולם לא נוצר נתק כזה בין בוחרים לנבחרים, בין כנסת ישראל לכנסת.

את תקוותיך האחרונות אתה זורה לכל רוח, מפזר על ימין ועל שמאל, ובעיקר על שמאל. יש לי סימפאטיה, בדרך הטבע, לאנשי שמאל ולא רק בתל אביב. הם לעולם אינם אנשים מיואשים - עדותו של בעל דבר - ותמיד יזדמן להם מאן דהוא לתלות בו את תקוותיהם שלהם; תקווה פוגשת תקווה. לאחר שיירגעו מההפצצה על סוריה ודעתם תנוח, הם כבר ימצאו מישהו, ימצאו אותך. ואתה תיכנס להם מבעד לחלון ההזדמנויות - כך התחייבת - למרות שלא פינית לפי שעה ולו בית ריב אחד בחברון או מאחז מדון יחיד על הר קירח.

זה מה שכל כך יפה בשמאלנים: ככל שהם מאמינים פחות בעצמם, כך מתעצמת אמונתם באחרים, בבעלי דבבם. מפי אומללים ויונקים גדולים ונכחדים הם מוכנים לייסד עוז. מתי נבין שעץ נגוע מניב תפוחים נגועים? חברה וצבא לא ישתקמו על רקבובית. ואי אפשר להפריד בין מה שקרה בלבנון לבין מה שקרה במרכז ההשקעות וברשות לעסקים קטנים, לעסקים גדולים. ו"תהליך מדיני" אינו עובר בחרבה, כשמים מעופשים נעמדים כחומה כמו ביציאת מצרים. אולמרט יכול להמשיך כראש ממשלה ויכול לחדול, כך או אחרת הוא חשוב כמת, ולא מתים-פוליטיים יחיו תהליך גווע.

לאולמרט יש רק מזל אחד, והמזל שלו הוא בנימין נתניהו. וגם נתניהו הוא בר-מזל, ומזלו הוא אולמרט. ובמשחקי המזל שלהם - קלפים, קוביות וז'יטונים - תלוי גורלו של עם. צריך עכשיו הרבה מזל כדי להיחלץ מהקזינו בשלום - וגם הרבה העזה ושיקול דעת וינוגרדי.

נשאלתי השבוע לאחר פרסום הדו"ח, אם לאולמרט יש עור עבה, כל כך מעובה ומחוספס עד שאינו חש במדקרות הקלס - אתה הרי מכיר אותו מימים ימימה. זה לא עניין של עור - ניסיתי להשיב - זה יותר עניין של אופי, ולאולמרט יש אופי של עורך דין מהטיפוס המסוים, שלעולם לא ישלים עם קייס אבוד. הוא לא יוותר גם כשהשופטים מאותתים בכל לשון של איתות - ויתור, השלמה, נסיגה בכבוד אחרון.

המקרה של אולמרט הוא באמת מקרה מיוחד במינו: הוא לא רק העורך דין, הוא גם הקליינט, הוא עצמו - מרשו. אולמרט מגן על אהוד בחירוף נפש ממש, עד הסוף הבלתי נמנע, המר. אולמרט מאמין, בהתאם למסורת משפטית מקובלת, שאין אדם סורח שאינו זכאי להגנה משפטית, שאינו ראוי לעורך דין משורה ראשונה. ואין צווארון לבן מוכתם, שאינו ראוי למכבסה אוטומטית.

לפנים, ליוותה את ישראל הקריאה "אחרי". זו היתה קריאה של מנהיגות גדולה. לימים היא נחלשה. מתי שמענו אותה בפעם האחרונה? נדמה שאולמרט הוא הראשון להחליף אותה מעיקרה: במקום "אחרי" הוא נשמע עכשיו כקורא - "אחרי המבול".

לפני כמה ימים ביקרתי במשרד הביטחון, הוזמנתי לשוחח עם חניכי קורס תלפיות בצה"ל. בבואי לקריה, ראיתי את החניכים ממתינים כולם בשער. לא נתנו להם להיכנס, כי ראש הממשלה במקום, בישיבה, והאבטחה מחייבת. ממרומי הקומה השביעית של הבניין צפיתי במעוכבים, המתנתי להם, עד ששלוש מכוניות שרד עקרו בשעטה, הפנסים הכחולים מהבהבים, והצפירות מזדעקות. זה מה שנשאר מראשות הממשלה: צפירה של מכונית ריקה בחלל הריק.

ואם בכל זאת קראת, אהוד, אז שחק, שחק על החלומות, זה אני הגולם שח. ואני שח לך, שאין בינינו אדם הרשאי להתבלבל ולומר שהמדינה זה הוא, שהמדינה זה אני.