מאז היותי תלמיד בביה"ס יסודי, הוזכרה תמיד שואה אחרת - שואת הארמנים.

נכון, המילה "שואה" נאמרה בהסתייגות ( בעיקר לאור סבלו הנורא של העם היהודי במלח"ע השנייה ) , בהצנעה ובאמפטיה מדודה - אך לנו, כילדים, לא היה ספק כי אירוע דומה עבר על עם נוסף, זצאצאיו חיים בקרבנו ובסמיכות כה רבה אלינו בירושלים.

נפלא תמיד נעיניי כיצד עם מוסרי ונאצל כמונו, אותו "עם הספר", ניסה בצורה ישירה ועקיפה לאורך השנים שחלפו להשאר מחוץ להעלאת זכר הסיפור והגדרתו כרצח עם מסיבות שונות , אפילו שחלקן מובן מהאמירה הפוליטית.

נזכור תמיד ותהי האמירה הבאה תמיד לנגד עיננו - לא נשכח ולא נסלח !

קשה לשלול מצב בו העולם היה מוקיע מעשים כאלו ודומיהם לפני שנים כה רבות בצורה כזאת שגם אידיאולוגיה נאצית מחושבת וקרה היתה רואה לנגד עיניה התגייסות עולמית שכזאת כנגד זוועות שכאלה , ופועלת בצורה שונה בהקשר הזה.

בחרתי להביא לעיונכם את מאמרו של יוסי שריד, מיקירי המדור, בנושא.

הכחשה היום, שואה מחר - יוסי שריד  המחוקק האמריקאי, שהגיש שלשום את הצעת ההחלטה המכירה בטבח הארמנים כרצח עם, הוא יהודי - אדם שיף שמו. העם היהודי חייב להכיר לו תודה על יוזמתו. שיף הציל את כבודם של היהודים - בארה"ב, בישראל, בכל מקום - ושמר על צלם האנוש שלנו, בניגוד לציניקנים שביקשו להעמיד צלם בהיכל; בניגוד לכל אלה שעושים מעשה הכחשה ודורשים שכר כקורבנות תמיד. שיף הוא ממשיך דרכו של יהודי אחר, הנרי מורגנטאו, שכיהן באותם ימים טרופים כשגריר ארצות הברית בטורקיה. השגריר הגדיר אז את הטבח כ"פשע הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית".

שיף הוא גם תלמיד מובהק של יהודי נוסף, פרנץ ורפל, שבדרכו לביקור בארץ ישראל עצר בדמשק ודיווח משם: "המראה מעורר החמלה של ילדי הפליטים הארמנים, בעלי מומים ומזי רעב, נתן לי את הדחיפה האחרונה לגאול מתהום הנשייה את גורלו האכזר של העם הארמני". כך נולד ספרו, "ארבעים הימים של מוסה דאג", שלימים נשרף על ידי הנאצים. ב-1918 כתב שמואל טלקובסקי, מי שהיה מזכירו של חיים ויצמן: "כלום יש עם שדברי מות קדושים שלו דומים לשלנו יותר מן העם הארמני?"

דווקא בישראל של היום יש יהודים שהם פחות יהודים וציונים שהם פחות ציונים, ובתוכם ראשי מדינה ונשיאיה. הכחשת שואה של עם אחר מכוערת לא פחות מהכחשת שואתנו; לא רק מכוערת, כי אם מסוכנת. ההכחשה של היום היא השואה של מחר.

לשואת העם היהודי קדמו שני מקרי רצח עם: צבא גרמניה השמיד ב-1904 אוכלוסייה מקומית בנמיביה - כ-100 אלף נרצחו באין מוחה. וב-1915 התחילה השמדת הארמנים, כמיליון וחצי הומתו במיתות משונות. אלמלא עמד העולם על דם בני נמיביה וארמניה, לא היתה שואת בני ישראל מתחוללת, קרוב לוודאי.

זאת אינה סברה או הערכה; זאת ככל הנראה עובדה. ב-24 באוגוסט 1939, שבוע בלבד לפני שפלש לפולין, נאם היטלר בפני קציניו. בין השאר צוטט כאומר: "לא אכפת לי מה תחשוב עלי הציוויליזציה במערב אירופה. שלחתי את גדודי 'גולגלות המוות' כדי שישמידו ללא רחם את הגזע הפולני. מי עוד מדבר היום על השמדת הארמנים?". זה היה המסר המרגיע של היטלר לגייסותיו. עכשיו מצטרפת ישראל הרשמית לחבורת העומדים והשותקים, בשל חשבונות שהעולם עשה בשעתו על חשבוננו.

הזאת ישראל, שכאילו גמרה אומר לחזק את הדימוי האנטישמי הלקוח מ"הפרוטוקולים" בדבר הקשר היהודי שמנהל את העולם; ישראל תוחבת את אפה בעניין פנימי אמריקאי, כאילו כדי לחזק דימוי אנטישמי אחר - האף הארוך שלנו.

בפעם הבאה, כששונא ישראל כלשהו - אחמדינג'אד, לדוגמה - ישוב ויכחיש את שואתנו ואנחנו נרעיש עולמות, יימצאו חזירי אומות עולם שיגידו: אתם צודקים, אך במחילה - גם לנו יש טורקיות משלנו.

דווקא אנחנו, קורבנות טבעיים והיסטוריים, חייבים להיות מובילי המסר מקצה העולם ועד קצהו: מה שקרה מידי הגרמנים, יכול לשוב ולקרות לנו ולאחרים - לרואנדים, לבוסנים, לקמבודים, לסודאנים, לבורמזים. השואה אינה בהכרח אירוע חד-פעמי, שרק גרמנים מסוגלים לחולל ורק יהודים הם קורבנותיו.

אין צורך להשוות בין שואה לשואה כדי להכיר בסבל של עמים. השואה היהודית היא כה שטנית, ועל כן מתירה להתחלק בסבל ולא לתבוע עליו מונופול

אסיים באימרת היום:

"ייתכן שמוסריות תורכב אך ורק מן האומץ לקבל החלטה" ( ליאון בלום )