גם היום, שנה וארבעה חודשים לפטירת הכלב המשפחתי, שמילים ודמעות רבות נשפכו עליו בבלוג זה, עדיין מוצאים בבית רמזים רבים לנוכחותו בעבר.

שערות מאחורי מיטות ומגירות נשכחות, כתמים על הקירות,ציוד שהיה ונשכח בארון נידח, תמונות על שומר מסך, והגוזל שזוכר אותו רק מהתמונות המופיעות על שומר המסך ומתארות מציאות חולפת ונשכחת...

וכך זכרו לא מש מקרבנו, וכל מאמר של אוהב כלבים כגון יוסי שריד שהתארח כאן בעבר גם בהקשר זה ( "אפשר כבר לכבות את האור" ) נוגע בנימה אישית , מלאת געגועים,  כאובה ומפוייסת כאחד

את הבמה אתן הפעם לחובב כלבים ידוע, מיכאל הנדלזלץ, שמאמרו הנוגע ללב ריגש אותי - ואני מאמין כי ירגש גם אתכם...

חיי כלבה - מיכאל הנדלזלץ  > בלאנש (בתמונה) לא היתה גזעית, אבל היתה יפהפייה. צבעה ומידותיה שיוו לה חזות של כלבת שמירה. רק אנחנו ידענו שאחרי שלב הנביחה היא לא יודעת מה לעשותתצלום: מיכאל הנדלזלץ >נהג מונית שהראה לי בגאווה ואהבה את התמונות של כלב הלברדור האהוב שלו העלה בזיכרוני את בלאנש, היחידה ממשק החי של משפחת הנדלזלץ עליה עדיין לא כתבתי. היא היתה כלבה גדולה ושחורה. לכן קראנו לה בלאנש, לפני שהבנו שהפער בין משמעות שמה לצבע פרוותה עשוי לגרום לה דיסוננס קוגניטיווי תמידי.

היא נכנסה לחיינו כמה חודשים אחרי מותה של ליידי, הקוקר-ספניילית הג'ינג'ית שנדרסה. היא לא היתה הבחירה הראשונה שלנו. לפניה רכשנו גור קוקר-ספנייל גזעי וכעבור זמן קצר, משלא הצלחנו להתמודד עם מטלות גידולו, החזרנו אותו ואפילו לא ביקשנו את כספנו חזרה. הכלבה הבאה, ג'ויה, היתה פרועה מדי: קשרנו אותה פעם לרגל של שולחן כתיבה, והשולחן נותר ללא רגל.

אחרי כמה חודשים נטולי כלב, סיפר לנו הווטרינר שהובאה אליו כלבה שחלק ממפרק הרגל האחורית מרוסק, כנראה בגלל שנדרסה. הוא היה מוכן למצוא מנתח שיתקין במפרק שלה לוחית פלטינה, בתנאי שתימצא משפחה שתאמץ אותה אחרי הניתוח. אנחנו היינו המשפחה. נסעתי לרכוש את לוחית הפלטינה הנחוצה, רק כדי לשמוע מהרופאים שיצאו מחדר הניתוחים שלא היה על מה לחזק אותה. "יש כלבים שמצליחים ללכת ללא מפרק ירך, בכוח השרירים בלבד", אמר הווטרינר.

בלאנש היתה מאותם כלבים. מי שלא הכיר את סיפורה, לא יכול היה לדעת שרגלה האחורית תלויה על שריריה בלבד. היא לא היתה גזעית, אבל היתה יפהפיה. צבעה ומידותיה שיוו לה חזות של כלבת שמירה. ידענו שאנחנו יכולים להשאיר את הבית והילדים בשמירתה, כי אין מי שלא יברח לשמע נביחותיה. רק אנחנו ידענו שאחרי שלב הנביחה היא לא כל כך יודעת מה לעשות.

רק אנחנו גם ידענו שהיא נובחת ללא אבחנה. כל מי שעבר בדלתנו התקבל בנביחות רועמות. אחרי שהתרגלה לנוכחותו, היא היתה נרגעת ונשכבת ארצה. עד לרגע בו האורח קם ממקומו: אז היתה מתנהגת כאילו היא רואה אותו לראשונה בחייה, ומרעידה את הבית בקולה. תמיד התפלאנו איך השכנים לא יוצאים מדעתם בגלל הרעש. אמרנו שאם לשכנים שלנו היה כלב שנובח בצורה כזאת, לא היינו מחזיקים מעמד.

רופוס, שהיה אז עוד צעיר ונמרץ, נהג להטריף את דעתה. כיוון שחתולים מסוגלים לבצע פניות חדות, הוא היה חולף לידה, גורם לה לשעוט בעקבותיו, ואז מנצל גרם מדרגה כדי לשנות כיוון. היא היתה מבצעת בלימת חירום, ומחליקה על הרצפה הממורקת שלנו עד שהיתה נחבטת בקיר. היא לא למדה מהניסיון והיתה מחליקה לתוך המלכודת שוב ושוב. הגענו למסקנה שהזיכרון שלה הוא קצר מועד מאוד.

את חושיה החדים הפגינה במלחמת המפרץ הראשונה. הייתי יורד לטייל אתה בניגוד להוראות להישאר בבית אחרי השקיעה (לך תסביר לכלבה שזה מצב חירום), כשאני צמוד למקלט באמצעותו יכולתי לשמוע את הסיסמה "נחש צפע" שבריר שנייה לפני הישמע האזעקה. גיליתי שבלאנש נדרכת שבריר שנייה לפני הסיסמה ברדיו; אולי שמעה את התדרים הגבוהים של האזעקה המתקרבת.

בדירתנו הוכנו שני חדרים אטומים: אחד לבני אדם, ושני לבעלי החיים. בהישמע האזעקה, תפקיד אחד המבוגרים היה לכנס את הילדים ותפקידו של השני היה לתפוס את רופוס ולהכניס אותו לחדר האטום. באזעקה השנייה בלאנש קמה בעצמה והלכה במתינות לחדר האטום. את זה היא זכרה.

עברו עשר שנים, הילדים יצאו מן הבית, ונותרתי אני לרדת אתה בבוקר ובערב. היא היתה מושכת את הרצועה ואני הייתי מתאמץ להראות לה שאני בכל זאת חזק יותר. עד ששלושים וכמה המדרגות נהיו יותר מדי, גם לה וגם לי. אני המשכתי לעלות ולרדת אותן בשיניים חשוקות, אך לה קרה - פעם ופעמיים - שהרגל האחורית שלה קרסה תחתיה. גיל 11 הוא גיל שיבה לכלבים.

התחלנו להתעניין בעזרי הליכה: גילינו שיש עגלות נכים המאפשרות לכלבים לגרור את הרגליים האחוריות שאינן יכולות עוד לשאת את משקלם. אפילו בדקנו מחירים. אלא שאז פיתחה בלאנש מורסה מוזרה בלסתה התחתונה. לקחנו אותה לווטרינר. הוא הציע להרדים אותה כדי לנתח את הגידול ולבדוק אותו, והעלה מראש את האפשרות שאם יעריך כי מדובר בגידול סרטני, לא יעיר אותה עוד.

זה היה בתקופה בה עמדנו לעבור מן הדירה בהרצליה, בה גדלו ילדינו. באוויר נישא טעם של סיום תקופה. בבוקר לקח יונתן את בלאנש לטיול - שיכול היה להיות אחרון - בשפת הים. אחרי הצהריים הלכנו - יונתן, אנה, בלאנש ואני (אדם כבר היה אז בהולנד) - לווטרינר. הוא הזריק לה את סם ההרדמה, ואנחנו ליטפנו אותה עד שנרדמה.

אני בדרך כלל אדם רגשן שלא מתבייש לבכות. אינני חושב שהרבה פעמים בכיתי כמו אז, ליד בלאנש. עליה, אבל לא רק עליה: על תקופה שמסתיימת, על השנים שעוברות, על הכוחות הכלים, על הכל.

בכוחות משותפים העלינו אותה על שולחן הניתוחים. זמן קצר אחר כך יצא אלינו הווטרינר, ומהבעת פניו הבנו את הכל. נכנסנו לחדר הניתוחים, ליטפנו את בלאנש עוד קצת, בכינו עוד הרבה, והלכנו הביתה. גם במותה היא היתה ידידתו הטובה ביותר של האדם, כלומר שלי, כשהקלה עלי כל כך הרבה צערים אחרים.

אסיים באימרת היום: