לכל אחד מאיתנו התמכרות משלו, לעיתים אף יותר מאחת, כאשר רמת המודעות שלנו והכרתנו בה הינה נמוכה - אביא לדוגמה את שמיעת החדשות , שאין לה אח ורע בשום מדינה מתוקנת אחרת, את העישון, וגם כתיבת פוסט חדש, כל יום ו' בשעה 0500 בבוקר...

מאחר והטריגר לפוסט זה, ולעיתים לכתיבתי זו, הוא אחד מאושיות המדור, דורון רוזנבלום, אני מצרף עבור ששת קוראיי את הקטע החמוץ מריר הזה, בו , כתמיד, נראה פרצופה של המדינה באופן גרוטסקי ומשעשע גם יחד...

יתומי הסערה - ערב באגודת "חסרי חיים משלהם אנונימיים - דורון רוזנבלום"

"...אז ידעך שביב אשכם האחרון שעמם,

ונאלם מקדשכם ונשכח ההמון;

ועלי-מעי מזבח לבבכם ששמם

ייליל ויפהק חתול השיממון"

(ח"נ ביאליק)

מנחה: ערב טוב לכולכם. אנחנו נפגשים בתקופה קשה לכולנו. תקופה, שבה מישהו כיבה את הזרם לא רק בסניף מרכזי אחד, כדבר המשורר, אלא בכמה סניפים מרכזיים בבת אחת: הסתיימה "הישרדות", הסתיימה "ארץ נהדרת", הסתיימה "עובדה", הסתיימו "כוכב נולד" ו"רוקדים עם כוכבים"; הסתיימו מועדי האביב - ימי הזיכרון והשואה, פסח ויום העצמאות; הסתיימו גם הגמרים הגדולים בכדורגל ובכדורסל... בקיצור - התחילה עונת היובש, ואפשר להבין למה רבים מכם נמצאים עכשיו בתקופה קשה במיוחד (קולות אנחה, גריפת חוטם, בכי חנוק).

אז אני מציעה שבהתחלה כל אחד יקום ויציג את עצמו ואת נושא ההתמכרות שלו. בבקשה, תתחיל אתה - האיש המלא עם המבט המזוגג.

מזוגג-מבט: ערב טוב. שמי רמץ ואני מכור לתוכניות ריאליטי ובעיקר ל"הישרדות". עבר שבוע מאז הפרק האחרון, ואני לגמרי בקריז בלי המנה שלי.

מנחה: כמוך כמו חצי מדינה... ואת?

אשה: שמי חגית, ואני מכורה לחגים. אני לא יודעת מה לעשות עכשיו, ולמה לצפות, כשהגיעו אחרי החגים.

צעיר קולני (מתערב): עוד יש לך את חג השבועות, גיברת.

חגית: תסלח לי - שבועות זה חג זה? עוגת גבינה וכותרת ירוקה בעיתוני הערב - זה נקרא חג? איפה כאן תכונת החג? ובהלת הקניות? וסיר הלחץ המשפחתי? אלה הדברים שחסרים לי, ובלעדיהם אני לא יודעת מה לעשות. אין לי למה לצפות.

צעיר קולני: הבנתי אותך, מאמי. אבל זה כלום לעומת הבעיה שלי.

מנחה: הצג את עצמך.

צעיר קולני: קוראים לי אוהד, ואני מכור למכבי תל אביב כדורסל, לגמר משחקי האליפות והגביע בכדורגל. אחרי הפיינל-פור, גביע המדינה וגמר ליגת האלופות במוסקווה -אין לי יותר בשביל מה לחיות.

קשיש נשוא-פנים: והאולימפיאדה שניצבת לפתחנו - זה כלום? זה חצ'קון?

אוהד: בחייך, סבא'לה, אולימפיאדה זה לסיסים! אני, בלי לשמוע פעמיים בשבוע על העניבה של שמעון מזרחי ועל התחת של אברם גרנט - אני אין לי חיים.

מנחה: רבותי - בואו נעשה קצת סדר. הייתי רוצה שכל אחד יתאר לי מה עובר עליו, כשהוא צריך להיגמל ממושא ההתמכרות שלו. בבקשה, רמץ.

רמץ: מה עובר עלי? במלה אחת: כלום. תבינו - כמעט שנה מחיי אני בעצם לא הייתי פה: הייתי על האי - הקדשתי חודשים ארוכים מחיי לחבורה המתגרדת של "הישרדות": עקבתי אחרי כל ניואנס באסטרטגיות של התחמן, אחרי כל נקבובית בעור הירכיים של הבכיינית; עשיתי חישובי הסתברות והיתכנות, השתתפתי בפורומים שהוקדשו לנושא, הסקתי מסקנות פילוסופיות ורוחניות מרחיקות לכת מכל גיהוק של המתגרדים. עשיתי דיאטה על טהרת האננס. ישבתי ימים על ימים מול ערוץ 10 ובלעתי את כל הפרומואים ואת כל הרטרואים ואת כל הלקטים. ועכשיו - עכשיו מה? בינתיים הלכו לאיבוד חיי שלי. מי אני? יושב כמו זומבי מול המסך, דלוק או כבוי. לא אוכל, לא ישן, רק בוהה בערוץ הפרומואים הזה, או מחטט בעיתונים, ומחכה שיצוץ עוד איזה בדל-סיכום או ספיישל - כמו מעשן כבד שמחפש בדלי סיגריות בפח הזבל...

אוהד: אל תדאג, אחוי - כל הלקטים והספיישלים האלה עוד ייצאו לך מהאוזניים. לעולם כבר לא נוכל לברוח מהמתגרדים האלה: הם יצוצו בפרסומות, בראיונות, בהתרפקויות נוסטלגיות - ימשיכו לחוג סביבנו כמו גרוטאות של לוויינים בחלל; כמו הנינטים.

מנחה: אולי תתנחם בכך, שלא תצטרך להישאר הרבה זמן עם עצמך הכלומי. ממילא עוד מעט יחזור "כוכב נולד", ואחר כך "רוקדים עם כוכבים", ובינתיים - כתחליף סם, בתור אדולן - יש לך תוכנית עם הטבח הצורח.

רמץ: זה לא זה, זה תחליף עלוב.... אני רוצה אננס!

מנחה: קודם כל צריך להבין מהו התהליך הנפשי שעובר עלינו. בהיגמלות אנחנו עוברים את ארבעת השלבים הקלאסיים של האבל: זעם, מלנכוליה, השלמה, צביקה הדר.

חגית: תאמין לי, כולנו מרגישים כמוך: ריקנות טוריצ'לי, קליפות חלולות. אני, למשל, משתגעת מזה שלא עוסקים בשאלה כמה יעלה לנו שולחן החג והאם יהיה מחסור בקרפיונים ומה מצב הפקקים. אין לי את מי לשאול איפה אתם בחג, ואף אחד לא שואל אותי, כי אין שום חג. אז מה כבר נשאר? שוב אולמרט-שמולמרט? שוב איראן?

מנחה: אולי תנסי למצוא עניין למשל בתהליכים הגלובליים? או במצב הפוליטי? או בחיים שלך?

חגית: אל תשאלי: בפעם האחרונה שניסיתי למצוא עניין בחיים שלי, ועוד ביום חולין - חטפתי כזאת מכת שעמום, שכמעט נכנסתי לקומה.

קשיש נשוא פנים: הייתי מציע לכם, ידידי הצעירים, שתמצאו לכם חיים. אתה-יודע, אומרים שהעולם ניתן לצעירים, אבל הצעירות לא ניתנת לנו לעולם.

מנחה: אדוני, אתה עוד לא הצגת את עצמך ואת בעייתך.

קשיש נשוא פנים: ובכן, שמי שמעון, ואני מכור לכיבודים חגיגיים.

מנחה: כיבודים? מאיזה סוג - פיסטוקים? אגוזי קשיו? דברים כאלה?

שמעון: לא - אני מדבר על משהו בסדר גודל הרבה יותר גדול.

מנחה: כמה גדולים יכולים כבר כיבודים להיות? משהו בהיקף בין-עירוני? לאומי?

שמעון: גברתי, אתה-יודע - אני מדבר איתך על כיבודים וטקסים ופרכוסים חגיגיים בסדר גודל בינלאומי, אם לא בין-גלאקטי. נגדיר זאת כך: אם ליום ההולדת הצנוע שלי - שערכתי לעצמי בהפתעה גמורה, ולמרות התנגדותי - באו חמישה נשיאים, שלושה מלכים ו-500 סלבריטאים מכל העולם - אז רק נסי לדמיין כמה אנשים, ומאילו דרגים, היו צריכים לבוא לכנס רציני באמת שערכתי. פלא שהתאכזבתי? לאחר שמיצינו בפעם הקודמת את כדור הארץ - חשבתי שהפעם לפחות תגיע נציגות מהמאדים. ואחרי שכולם נסעו הביתה והכל התפוגג בבת אחת - פלא שנשארתי עם תחושת ריקנות ובדידות איומה? כמו סינדרלה אחרי הנשף? פלא שמיד התחלתי לחפש תירוץ איך להפתיע את עצמי בכינוס חדש, מרשים עוד יותר?

מנחה: תודה ששיתפת אותנו. רבותי, הגיע זמן סיום הפגישה שלנו, ואומר לסיכום רק זאת: מבחינה מסוימת כולנו ניצולים שנשארו על חוף שומם אחרי סערה גדולה. כולנו פרומו ולקט של חיינו, בלי החיים עצמם.

חגית: אז מה עושים?

מנחה: שנצא לפרסומות?

אסיים באימרת היום: