שלל סיסמאות, דעות וגישות הופרחו לחלל האוויר אחרי החזרתם בארונות של אלדד ואודי הי"ד.

לאחר הכאב הצורב, בו חשנו כולנו, החל ממעמד החזרתם לשטח ישראל, דרך תהליך הזיהוי, התייחדותן של המשפחות וכלה בהלוויה הצבאית - מהנעשה כעת, כקולקטיב ומדינה.

מדובר בשאלה קשה מאד, אשר עליה אין תשובה טובה לטעמי - אשתדל לתת כיוונים, בנקודות מספר:

• מדובר במלחמת בני אור בבני חושך - לא ניתן לגשר, אסטרטגית, בין עם המקדש את החיים לבין הנהגה המככונת את צאן מרעיתה לקידוש המוות.
• חוזקנו בחולשתנו - אין לפרש את התעקשותנו להשיב בנים לגבולם, כמעט בכל מחיר , כחולשה - אלא כעוצמה מוסרית גדולה שזר לא יכירה. החסרון בכך הוא שבשכונה שתרבותה רעה, הבחור הטוב והמוסרי יחטוף מכות, אולי אף יותר מאחרים, כי הוא בודד וכמה שיהיה חזק , ניתן תמיד לעקוץ גם אותו.
• חשיבה מחדש אצלנו נדרשת לקביעת מדד חדש למקרים שכאלו. אינני יודע באם ידוע לכם, אך במקרים דומים למקרה זה שהיו בצבא ארה"ב בעיראק ואפגניסטן, ניתן לומר כי החיילים הושארו לגורלם. אינני אומר איזו גישה נכונה, אך לבטח ניתן לתמרן,כגישה, בין שני קצוות אלו , כמדיניות.
• אין ספק כי החטיפה / פיגוע מיקוח הבאים נמצא כבר בדרך ולכן עלינו לגבש במהירות את עמדתנו מהיום ואילך, ולהכריז עליה, ביושרה ובשקיפות, על כל המשתמע מכך.
• השלכות לגבי גלעד שליט - לטעמי יאריך את המו"מ לשחרור, וכן לא מן הנמנע כי בהתנהלות מעין זו, והשימוש במנהרות רפיח, כי יועבר למקום אחר ( באם טרם קרה בפועל ) וגם אם יעלם.

אני מביא לכם , בנוסף, את מאמרו מעיתון "הארץ" של יקיר הבלוג, דורון רוזנבלום, שמפרק, באיזמל מנתחים, את המצב - מזווית שונה במעט.

זה "הסוד" שלנומאת דורון רוזנבלום

אילו הביטוי "תחושה קשה" היה מחצב-טבע, ואילו כל המלים והפעלים הבנויים מהשורשים "קוה" "חבק" או "רגש" היו ניתנים להיוון כלשהו - ישראל היתה יכולה להתבסס השבוע סופית כמדינה העשירה והחזקה ביותר בעולם. שכן מלבד אי-אלו מלות-קישור הכרחיות, שתיארו את מקומם של הכתבים והשדרנים, ואת זיקתם של מרואייניהם לעסקת החליפין עם חיזבאללה - משפטים כמו "מלווה בתחושה קשה" ו"כולנו מחבקים את המשפחות" מילאו שוב את ההוויה. ומעל לכל ריחף שוב הצירוף הלשוני האבסורדי, שכבר הפך למעין מוטו לאומי: "אני רוצה לקוות" - ביטוי שאימצו דווקא אנשי צבא ומדינה, אשר מהם מצפים לאיזו תוכנית קונקרטית ומושכלת.

"רצינו לקוות" שהחטופים ישובו בכל זאת כאנשים חיים, למרות המידע המודיעיני; הרמטכ"ל "רצה לקוות" שצה"ל ינתץ את חיזבאללה בשלושה ימים - אם לא בתחילת המלחמה, כי אז בסופה; "רצינו לקוות" שהנשיא בשאר אסד יסכים ללחוץ את ידו של אהוד אולמרט, וישכח מהגולן; "רצינו לקוות" שסמיר קונטאר וחבריו יתחנכו לציונות ולמעשים טובים בעשרות שנות כליאה, שחיזבאללה יפסיק להתחמש או שאיראן תתרשם מאיומינו ותשמיד בעצמה את מתקניה הגרעיניים. ככה זה כש"רוצים לקוות": השמים הם הגבול.

מבחינה זו, "השבוע הקשה" של עסקת השבויים והחללים לא חידש דבר, אלא רק הבליט - לעצמנו, וקבל עולם משתאה - את הנתיב שבו בחרה ישראל לפסוע זה שנים רבות, כמדינה: נתיב החשיבה המאגית. זו שזנחה במין חדוות-ייאוש את החשיבה השכלתנית - ובעיקר את חישוב האינטרסים הלאומיים לטווח ארוך - ובמקום זאת היא מתמסרת, ועוד בגאווה גדולה, ל"רגשות" ולמאוויי הנפש: זעם, נקם, רחמים, ייחולים, גם אם אלה נעטפים בדיעבד במלים גבוהות כמו "ערכים" ו"רגישויות" ו"כבוד לחיי אדם".

אמנם עסקת החילופין השבוע היתה רציונלית וסבירה מכל קודמותיה, אבל היא הזכירה את הרקע שמאחוריה: כמעט כל צעד מז'ורי שנקטה ישראל בעשורים האחרונים - מאמונת-התם ביאסר ערפאת, דרך הנסיגה החד צדדית מלבנון, תגובת היתר לאינתיפאדות, ועד ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה - נעשה לא רק בלי מחשבה מושכלת, אלא אפילו בהתרסה כנגד השיקול הרציונלי הקר. אפשר היה לכנות זאת "ניצחון התקווה" אילו לפחות היה כאן ניצחון כלשהו; אבל בהיעדרו - נשארנו רק עם "הרצון לקוות": מין אמונה מיסטית כאילו משאת הנפש לבדה, ו"אנרגיות חיוביות", ישנו את המציאות תוך קיצור דרכיה ועקיפת חוקיה.

מבחינה זו, ישראל אולי הקדימה את זמנה: היא גילתה זה מכבר את "הסוד" - כשמו של אחד מרבי המכר של ה"ניו אייג'", הגורס שאם רק נעצום חזק את עינינו ו"נרצה לקוות" - הדבר יקרה. אם רק "נתחבק עם המשפחות", נשמיע נאום מוחץ או "נצטלם עם אסד" - המציאות תשתנה מעצמה, בלי שום צורך לעשות משהו בנידון (כגון, להכין את הצבא למלחמה, או לנהל מאבק מדיני תבוני, או לעשות ויתורים מושכלים במו"מ של ממש). אבל למרבה הצער, ישראל חיה במרחב שכולו "אולד אייג'": מולה יש אנרגיות שליליות של אויבים שעמדותיהם הבסיסיות לא השתנו במילימטר זה עשרות שנים, ואשר דבקים ברציונל התועלתני הבסיסי ביותר מבחינתם. וכך, כאשר מנהיג כמו חסן נסראללה מצליח לתעתע ולשחק בנו וב"רגשותינו" כמו במריונטות - עלינו לשאול את עצמנו: האם באמת ניצב לפנינו כזה גאון שלא ברא השטן, או שמא הברנש פשוט פלש למגרש שאותו הפקרנו - מרחב החשיבה המעשית והפיקחית, שבעבר כה ייחדה אותנו באזור?

בסיועה של תקשורת רודפת "ריגושים" ובכי ו"חיבוקי", שבה מתערבבות דמעות הסרק של קדימוני "לרדת בגדול" ו"הישרדות" בצער מתועתעי החיזבאללה - התקשורת שכחה מהו סיפור אמיתי, כשם שהצבא שכח מזמן מהו ניצחון. שכן בעודנו מתפלשים בייחולים, בתפילות, בבכי הקולקטיווי ובחיבוקים הפסוודו-משפחתיים - החדשות הרעות הן ששכנינו פשוט עלו על "הסוד" שלנו: בעודנו מתרכזים בריגושים - לקחו הם את החשיבה.

אסיים באימרת היום: