הפוסט הזה הינו התייחסות לששת קוראיי אשר תהו על העדרי מישרא ואחוות הטבעת לאחרונה.

בעקבות התהפוכות הרבות והקשות בשוק ההון עליהן שומע כלאחד ואחת מאיתנו, בין אם מעורב באופן אישי ובין אם לא, אנו מרגישים בחברה את האדמה רועדת מתחת לרגלינו, ועסוקים הן בייצוב המערכת הקיימת ( שבסיטואציה שלנו, מזכירה את העכבר שיושב על ראשו של הפיל הדוהר, מביט לאחור ואומר "כמה אבק אנו עושים"... )ובמידה מסויימת גם בהשרדות אישית.

אותי ואת יכולותיי אתם מכירים, גם ממשברים קודמים, ויש להניח כי אצא מחוזק גם ממשבר זה.

אמשיך לעדכן בקרוב.

אסיים באימרת היום:

"הצניעות היא למידות הטובות כצללים על דמויות שבתמונות. היא מעניקה להן עוצמה ומבליטה אותן " ( ז'אן דה לה ברוייר )

משוחררת, הפעם, לא במשמעות של ימין או שמאל, שטחים, חרדים מול חילונים - משוחררת מהנשיא בוש...

כל ביקור שכזה, הופך את העיר על פניה - מרכז העיר וסביבתו נחסמים לחלוטין, העסקים נתלים באוויר, אוטובוסים ותחבורה מופנים למקומות אלטרנטיביים בצורה שרק מורחקים מהמציאות היום-יומית...

ובשביל מה ?

רשות הדיבור ( והכתיבה...) ליקיר המדור, דורון רוזנבלום.

איפה הבשר ? - דורון רוזנבלום

גם בביקור הנשיא בוש נפרשו לראווה כל סממני הלאום והריבונות הישראליים: דגלים, משמר כבוד, תפאורת פנים וחוץ של היכלי השלטון; היה שם אפילו ראש ממשלה נחרץ למראה, שהפליא ללהטט בלשונו לפי מיטב כללי הנימוס והטקס. האורח היה יכול להתרשם שהגיע למדינה ככל המדינות ובה דמוקרטיה חזקה ובועטת, שבניגוד ליישות הפלשתינית, למשל, ניחנה גם במנהיגות ברורה, מוצקה ונחרצת, שאפשר לסגור אתה עסקות ולסמוך על המלה שלה.

האומנם? מבט קצת יותר נוקב היה אולי מזכיר לנשיא את תשדיר הטלוויזיה הישן של רשת ההמבורגר "ונדיס": במרכזו עמדה קשישה שבחנה המבורגר של אחת המתחרות, ולמראה קציצונת זעירה, החבויה בתוך לחמניית ענק ספוגית ואוורירית, הזדעקה בקריאה המפורסמת: "איפה הבשר?!"

 זו השאלה שאפשר לשאול ביחס לישראל המדינית, אם היא בכלל קיימת מעבר לחלקת לשונו של ראש הממשלה: האם יש שם בשר, מעבר למחוות ולמליצות? האם יש איזו מאסה מוצקה מעבר לכרכורי ההישרדות של הקואליציה הדיפוזית הספוגית של אולמרט-ברק-ליברמן-ישי? האם יש במה לנעוץ שיניים, ומי שינעץ?

 ישראל ידעה ממשלות צרות ומעורערות, מנהיגים בלי תמיכה ציבורית, תרבות כיכרות שניסתה לערער על תוצאות הקלפי. אך גם בניסיונות הבוטים ביותר לדה-לגיטימציה של הממשלות וראשיהן היה לפחות ברור את מי מנסים להפיל ואיזו מדיניות מנסים להחליף, ובעיקר: מדוע. ממשלת אהוד אולמרט, לעומת זאת, נמצאת במצב ייחודי; היא מחזיקה מעמד רק הודות לכך שהיא בעצם כבר נפולה: בהעדר יכולת וכוח ליישם מדיניות שממילא אינה מגובשת, היא מתקיימת רק מתוך איזון האינטרסים הסותרים של קואליציית המנסים להפילה.

 גם "קואליציה" אופוזיציונית זו היא משונה למדי, בהיותה דיפוזית לא פחות מהקואליציה הרשמית: שכן בנוסף לחשודים הרגילים האורבים לכל מפלה מנהיגותית פוליטית (הכתות המשיחיות והמתנחלים האינרטיים, בנימין נתניהו ואובססיית "רוצה להיות ראש ממשלה" שלו) - שדרת המתנגדים לממשלה היא הטרוגנית חסרת תקדים: מילואימניקים, קצינים בדימוס, רבנים, הורים שכולים, הורי שבויים, מתקני עולם, שמאל, מחפשי פלטפורמות, סתם נעלבים מקיר לקיר, כולל שרים וח"כים מהקואליציה עצמה. המכנה המשותף היחיד לכולם הוא העדר מכנה משותף, אידיאה או רעיון, מלבד "לפרק את אולמרט" ויהי מה.

אך גם ההתעסקות באולמרט, שנהפכה לאג'נדה היחידה במרחב הפוליטי, היא חלק מאותו ריק חסר אופק ואחריות, שבו אולמרט מואשם. שהרי גם כאן אפשר לשאול "איפה הבשר?" מה האלטרנטיווה המוצעת? האידיאה הנגדית? התומכים הנלהבים של מלחמת לבנון השנייה מאשימים את אולמרט באחריות לפריצתה; חסרי קו מדיני בר יישום מאשימים את הממשלה גם בחוסר מדיניות וגם באי יישומה.

הרושם העצוב הוא, וזה בלט עוד יותר בביקור בוש, שישראל כיישות מדינית קוהרנטית חיה במליצה ובדימוי החיצוני שלה יותר מאשר במישור המעשי. כל עוד ניצב בראשה מנהיג דומיננטי, רצוי פטריארכלי (כדוגמת אריאל שרון), עוד נשמרת איכשהו חזותה כמדינת לאום נורמלית, בעלת סדרי ממשל ומרות. אך כשנקלעת לשלטון דמות אפורה מן השורה (שבעצם אינה נופלת ממנהיגים רבים בעולם הדמוקרטי) - או אז נסדק הכל ומתגלה השטעטל: עם ההתרוצצות הפלגנית והכפירה בסמכות המרכזית, עם "מדיניות" שאינה אלא שתדלנות ודחיינות של "גזירות", עם ההתבטלות בפני הפריץ או הערמה עליו, עם פטליזם וספקולציות בטלניות, אם יורשו יהיה "טוב ליהודים" או "רע ליהודים".

 כן, היו השבוע תופים וחצוצרות, צבא, המנון, נאומים חזקים ואפילו שטיחים אדומים. אבל איפה המדינה?

אסיים באימרת היום:

"יש משהו מן השחרור ומשהו מן העינוי בכל פרידה מכל אדם" ( ססיל דה לואיס )

ששת קוראיי כבר יודעים כי נושא האימון הינו אחד האהובים עליי ביותר בעבודה, אם כי ציינתי לא פעם כי למרות הכשרות רבות

ומקיפות שעברתי בנושא , הרי מעולם לא ניסיתי חקבח הכרה ממסדית כלשהי כמאמן - אולי מכיוון שלאמן אנשים , הן מקצועית ובודאי אישית , נדרשים אישיות ואופי מסויימים ולא בהכרח שנות לימוד, הכשרה או השכלה מסויימת.

במידה רבה נכון הדבר גם לגבי הוראה, יצירתיות וכיו"ב - שגם לגביהם קיימתי דיונים מעמיקים עם מרצים דומיננטיים, בעיקר

בתקופת לימודי התואר השני שלי במנהל עסקים, בה לא הצליח אף מרצה להפריך את הטיעון העקרי שלי - התכונות שצויינו לעיל, לרבות אימון, יצירתיות והוראה הן גישה בסיסית מולדת בעיקרה, שלימוד תיאורטי ומונחה יכולים ללטש ולשפר אותה אך בהעדר גישה שגזו ברמה גבוהה, לא תוכל להתעלות מעבר לבינוניות, במקרה הטוב.

לידיעה, בהקשר של אימון עם תעודה רשמית במובן COACHING - לא חל אצלי, כאמור, כל שינוי, בעיקר כי אני מאמין ורואה

בגישה שציינתי כאן את הגישה הנכונה, ומעבר לכך , אינני מחפש תעודות נוספות בנוסף על אותן אלו המאופסנות בעמקי הארון ולעולם לא ייתלו על הקיר...

בכל אופן, קיבלתי השבוע תעודת מאמן ממשרד האוצר , המאפשרת לי לאמן בו זמנית עד 3 אנשים במסלול ביטוח פנסיוני, הנדרש ע"פ התקנות כחלק מהכשרתם המקצועית של עובדי החברה העוסקים בנושא שיווק פנסיוני, פרט למבחנים תיאורטיים קשים מאד הנדרשים עד להגעתם לאימון הנ"ל המרכז את הנושא מבחינה מקצועית, רגולטורית ושיווקית כאחד.

מדובר בתהליך מובנה שמסגרתו נקבעה ע"י משרד האוצר, אך במסגרתו ניתן לתת ביטוי ליכולות המקצועיות והשיווקיות שלך כמאמן , ובין היתר מחוייבותך כמאמן נדרשת , לרבות בכתב, נדרשת בכל התהליך, שמאישור אימונו של העובד עד לסיום הכשרתו וגמר האימון, נדרשים 6 חודשים לפחות.

כאחד מ 3 מאמנים בלבד בחברה, התמלאה המכסה תוך יום, לא רק בגלל שקיים עודף ביקוש על ההיצע, אלא שבגלל סיבה זאת , מנוהל התהליך ע"י ההנהלה הבכירה, בה מתועדפים העובדים ע"פ סדר עדיפויות - במקרה שלי תועדפו שני עובדים מהתחום שלי, ועוד עובד מתחום אחר.

אני מאחל לכולנו אימון מהנה ופורה.

אסיים באימרת היום: