אתמול בשעה 1800 נחתם חוזה העבודה החדש שלי.

היום הינו יום האבטלה האחרון (מתוך חודש סה"כ) - ומחר אני חוזר לעבוד בתפקיד בכיר בעיר ללא הפסקה כבימים ימימה...

ההרגשה כמובן טובה מאד - סיפוק, שלמות עצמית, ידיעה ברורה שהדרך השיטתית והמסודרת שעקרונותיה הוצגו כאן במשך 3 חודשים, שנכתבו בהשראת הסרט "חומות של תקווה" , הוכיחה את עצמה כתמיד , סייעה גם לאחרים להתמודד עם קשיים קטנים וגדולים בחייהם והראתה כי בכל מקום ונסיבות אפשר לראות קרן שמש מפציעה...

שמחתי מאד לקבל את תגובותיכם אמש, בנושא העבודה ו"דלתות מסתובבות" כאחד - וכמובן, את התמיכה והפרגון לאורך זמן מחברי האחווה ומשקיפיה - לא אכנס כאן לשמות מאחר וכתמיד, התייחסויות אישיות מהלב ניתנות באופן אישי בבלוג זה או של החבר/ה.

האם אלו דברי סיכום המעידים על סופו של הבלוג ?

בוודאי שלא.

המקום הזה חשוב לי , כמו לאנשים רבים שהיכרתי בו - המילה "היכרתי" מביאה מושג חדש של חשיפה אמיתית מעין כמוה של אנשים בבלוגוספירה מדהימה - אני מניח כי בהחלטתי להכנס לנושא הבלוגים בצורה רצינית כ"כ  לא חזיתי תהליכים מדהימים

מסוג אלו שנרקמו כאן בפרק זמן כה קצר.

עם זאת, אני מניח כי יחולו שינויים טכניים כאלו ואחרים - הכתיבה לא תהיה יום-יומית על פי שעות הפתיחה של המרכול של "חומות של תקווה" - אבל מיכלית האנרגיה תעמוד תמיד לרשות כל אחד מהחברים האהובים - אם כי פרקי הזמן בין הנמלים יהיו כנראה ארוכים יותר...

מחבק אתכם באהבה...

אסיים באימרה היומית:

"אוהבך - מי שהולך עמך באמונה, ויועץ אותך לטוב, ובא עמך מצד שכלך, לא מצד תאוותך" ( רבי שלמה אבן גבירול )

אומרים שהכל התחיל אצל דודה מלכה אך מה שהתברר לאחר בדיקת תאריכים הוא שהרעיון המקורי בא ממש מאצלנו, מתוך אחוות הטבעת, ושייך ל הכל חדש ונוצץ , הלוא היא דפנה היקרה שלנו, שפרסמה את הפוסט שלה יומיים לפני הדודה ...

שמעתי על כך, כמומחה למודיעין עסקי , משלושה מקורות שונים ובלתי תלויים, אהבתי, והחלטתי לאמץ במיטב המסורת את המסגרת האומנותית למיזם ברוח הטבעת המיוחדת שלנו , "אתגר גיל הארבעים" על חבריה ומשקיפיה...

כבסרט "דלתות מסתובבות" של הבמאי פיטר יואיט בכיכובם של גווינת' פלטרו וג'ון האנה , יכולים להתפצל חיינו לכיוונים שונים לחלוטין עקב אירוע , היכול להיות גם חסר חשיבות לכאורה, מכפי שזרמו עד אותה נקודת זמן.

יכול להיות חציית כביש, מעבר בין מדפים בספריה, אי הגעה בזמן לפגישה, טעות בחיוג מספר, כניסה לחנות ועוד דוגמאות רבות אשר החיים אחריהם יראו אחרת.

כאן נעשה למעשה דמיון מודרך - שתי דוגמאות דמיוניות אשר יוצאות מאותה נקודה או "דלת מסתובבת"...

מה צריך לעשות ? לכתוב פוסט מיוחד בנושא, ובו שני סיפורים היוצאים מאותה "דלת מסתובבת" וליידע אותי בקישור לסיפור

עד מתי ? המיזם ימשך עד יום שישי, 24.11.2006 בו יפורסם במסגרת זאת, פוסט מסכם , לרבות מצטיינים בקטיגוריות התוכן, העיצוב, היצירתיות וכללי.

מה יוצא מזה ? רק בשבוע שעבר קיבלו חברי אחוות הטבעת מתנה + פתק החלפה - רוצים עוד?

אז...הגשמת חלומות, יצירה, זיכוך הנפש , שמחה על היכן שאנו נמצאים במקום בו אנו נמצאים בפועל - והרבה אופטימיות לעתיד...

ביננו, זה מה שעושה תמיד הבלוג הזה, וחברי האחווה - רק שהפעם זה קצת יותר מובנה...

בלי קשר, כבלוג המפרגן למשתתפיו כדרך חיים, יפורסמו "סיפורי דלת מסתובבת" מיוחדים גם במהלך תקופת המיזם...

מה יוצא לכולנו מזה ? שיתןף במאוויים הכמוסים, בחלומות, בדמעות, דמיון מודרך עצמי - וגם הזדמנות פז להגדיל את מספר החברים בטבעת, אשר לידיעה,  "אתגר גיל הארבעים" עברה כבר במספר המשתתפים את הגיל - וצריך אתגר חדש...

בטוח שתרימו את הכפפה...

אסיים באימרה היומית:

"בני אדם שנוסעים כאחד בספינה, אפילו יש להם זה על זה, מאחר שזימנם המקום למקום אחד מעבירים על מדותיהם ונוהגים זה בזה אחווה" ( שמואל יוסף עגנון )

שבוע חדש מתחיל.

מסיבת יום ההולדת אמש היתה אירוע כייפי, בעיקר לאפרוח והגוזל - לשם שינוי הייתי הפעם מעורב בצדדים הלוגיסטיים בלבד אך הצד הקולינארי היה באחריות הקיפודה, אשר עמלה על מזנון חלבי של מרקים, פשטידות וסלטים שכל המוזמנים - 25 איש כולל ילדים - גמרו עליהם את ההלל...

ההפתעה ?

לא המתנות לגוזל ולאפרוח, או גם לקיפודה - אלא "חמות ללא תקווה"

מאחר ואיננו ניידים כבעבר, דאגתי לצירוף החמות אשר היתה מורגלת בהסעות D2D מביתה לביתנו בעבר לאחי וארוסתו . עמידתה בזמנים, כך דווחו מקורות המקורבים לשעה 0700 , היתה כמעט מושלמת (חצי שעה המתנה כבר לא נחשבת ) וכדרכה הגיעה אלינו עם שלל שקיות (לא צריך לשמוח - לא אוכל עבורנו או מתנות לילדים אלא השמאטס המוכרים ...) ותיק נסיעה.

בלהט האירוע לא התרכזנו בכך מעבר להרמת גבה, אך כאשר התכונן אחי לחזור הכריזה החמות על השארותה בביתנו...

תיאום מראש ? התאמה לתוכניות שלנו ? דעתנו בנושא ? לא רלוונטי כנראה.

אני הרגשתי בכל אופן כיצד הלסת התחתונה שלי צונחת למקום הנמוך ביותר בעולם, כמו בסרט מצוייר...

לא הצלחנו להבין מדוע נשארה אצלנו, מאחר שכאמור , התקשורת איתה בעייתית ולא בגלל קשיי שפה...

בכל אופן, אאלץ כעת להעביר את היום לפחות, בו אין לי פגישות מתוכננות, בלוויית הענן האפור מוריד הגשם של הפנתר הורוד...

צפי לסיום ? GOD ONLY KNOWS ...

עכשיו , בכל אופן, יש תמריץ נוסף להתחיל לעבוד - אני מקווה שעם עוד כמה ליטושים חוזיים , גם זה יקרה בימים הקרובים...

אסיים באימרה היומית:

"אין דבר משחרר יותר מן השמחה, היא מוציאה לחפשי את מוחך ומשרה עליו שלווה" ( רבי נחמן מברסלב )