פוסט זה מוקדש לנושא הירידה מהארץ, ונכתב עקב ההתבטאויות של עוזי דיין ויאיר לפיד ונוספים לאחרונה בנושא זה , והדיון הציבורי בתופעה הנמשך כבר שנים רבות , עם עליות ומורדות בעניין התקשורתי.
המקרה הראשון בחיי המקושר עם נושא הירידה , אירע בגיל 10 לערך , עת דודתי ומשפחתה , לרבות בת דודתי האהובה , שהיתה לי כאחות , ירדו לקנדה אחרי שאב המשפחה , מהנדס ברפא"ל , החליט שמיצה כאן את אפשרויות התעסוקה והחליט לבדוק את האפשרויות שם.
היתה זו תקופה לא פשוטה - בסמוך לירידה הזו , טבע יצחק רבין ז"ל את הביטוי "נפולת של נמושות" שרק חיזק אצלי כילד , וכמובן אצל אחרים את הסלידה מהצעד הזה , שנתפס על סף הבגידה במדינה , שרק מס' שנים מועט לפני כן , עמדה לכאורה על סף חורבן בית שלישי.
בת דודתי האהובה , אגב , חזרה לארץ לבדה ללימודים אקדמאים בסוף שנות ה 80 , הקימה בית בישראל , ולמרות שנמצאת היום ברילוקיישן בקליפורניה , תחזור לארץ עוד כשנה - אך גם עליה נדבר בהמשך.
כאשר אני חושב על מצב החברה והכלכלה הישראלית בשנות ה 70-80 לעומת היום - אין כל ספק שהמצב הכלכלי הוא טוב הרבה יותר , וכי המצב החברתי גרוע הרבה יותר - התשוקה להצלחה כלכלית עיוורה רבים , מאחר וחלוקת העושר הפכה , כפי שתיארתי לא אחת בבלוג זה , לא שיוויונית בצורה קיצונית , ולצד יציאת הממשלה ממדיניות רווחה הולמת מסיבות רבות , חי כל אדם לעצמו.
אם בשנות ה 70-80 יכלה משפחה להסתדר בצורה סבירה עם משכורת של מפרנס ראשי , היום אנו נמצאים במצב בו שתי משכורות לא תמיד מספיקות , ואם נוסיף לכך את חוסר הבטחון התעסוקתי הנושא הקיים בישראל , לצד העובדה כי בענפים רבים במשק , לבטח המשתלמים יחסית כלכלית , בני ה 45 ומעלה נחשבים כ"זקנים" במונחי שוק העבודה , ובנוסף גם מצבה הביטחוני והדמוגרפי של ישראל עם שוק העבודה הלא משוכלל ( אי השתתפות בכוח העבודה של ערבים וחרדים , לצד עובדים מסודרים בעלי קביעות - לעומת עובדים בשוק הפרטי ) - אנו חיים במדינה בה גם המסודרים כלכלית , לכאורה , יכולים למצוא את עצמם בבעיה קשה בכל רגע של מירוץ העכברים הישראלי , וחיים מיום ליום בתקווה להגיע אל רגע הפרישה המיוחל , אליו קיוו להגיע תמיד , רק בשביל לגלות שגם כפנסיונר לא תהיה לרובם פנסיה הולמת , וגם כי המדינה יוצאת גם שם ממחוייבותה.
את המושג "עבדים מודרניים" טבעתי בבלוג זה בשנת 2006 , וזהו מושג שהתפתח , עוצב ואף הקצין ב 7 השנים שעברו מאז מבחינת עוצמתו.
בניגוד לתחושתי כפי שתיארתי כאן שהיתה בשנות ה 70 - 80 , בנסיבות של תמונת ישראל 2013 , ובהבנה העובדתית של המצב כאן חברתית / כלכלית / פוליטית / ביטחונית , אני יכול להבין ולקבל את הרצון של אנשים לירידה זמנית מהמדינה שהם אוהבים מחד , ומתעבים מאידך - למרות שאני , כישראלי ערכי , כקצין המשרת במילואים ואדם - לא אעשה את הצעד הזה לעולם , ולא בגלל שישאר מי לסגור את האור בסוף...
התחושה שלי היא שקשה פה מאד , וההתמודדויות האישיות ובתא המשפחתי עם המצב נעשות בלתי נסבלות , כאשר הן משליכות גם על הלכידות החברתית בצורה חסרת תקדים - אינני מדבר כאן על העשירונים התחתונים , אלא גם אל גבוה הרבה יותר - ע"פ פירמידת הצרכים של מאסלו , יותר ויותר עשירונים ( להערכתי הבלתי מלומדת ובדוקה - עד עשירון 3 , כאשר העשרירון 10 הוא הנמוך ביותר ) עסוקים ברמה השניה , ההשרדותית , של הצרכים - וההשלכות ברורות - המוטיבציה והיכולת לבוא למען החברה והמדינה , יורדות משמעותית גם ללא שעת מבחן קיומית כגון מלחמה.
אני מעריך , ולבטח יש מחקרים בנושא , כי מיצובנו , כחברה , בשנות ה 70 - 80 היה כי פחות אנשים עסקו בהשרדות , וכי רבים הרבה יותר עסקו בהגשמה הקשורה לחברה במדרגות הגבוהות של הפירמידה.
סטיסטית , אגב , מנתונים של הלמ"ס , דווקא מגמת הירידה מהארץ נבלמה - אך אני מניח כי מאחורי המספר היורד מסתתרים פחד משינוי , לצד המצב הכלכלי הקשה ( יחסית ) באירופה ובאמריקה , ולא החיים הנהיים קשים יותר מיום ליום בארץ המולדת שלנו , וגם אובדן התקווה הנאיבית כי לאחר המחאה החברתית , והבחירות האחרונות , יהיה כאן יותר טוב.
בהקשר הפוליטי , לי לא היה לי קמצוץ תקווה שכזו , אך לתקוף את היורדים ( הזמניים ברובם להערכתי ) כפי שביצעו מספר פוליטיקאים , לרבות יאיר לפיד , נראה לי שגוי לחלוטין - תפקידכם הוא לייצר להם עתיד - אם יש עתיד , שאינו לוט בערפל , עם אופק כלכלי / חברתי / בטחוני שלא יתרחק כדרכו של אופק ככל שמתקרבים אליו , יש עוד סיכוי שיהיה פה טוב.
אני , בכל אופן , ולא מעט אחרים , נעמוד על המשמר , ונשמיע את קולנו עד שהקברניטים ינווטו את המדינה אל העתיד הזה.
אסיים באימרת השבוע:
"אין בכוחו של אדם לעקור מתוך ליבו את התקווה לעתיד טוב יותר" ( זאב ז'בוטינסקי )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: