בימים האחרונים אנו שומעים שוב ושוב כיצד מצבנו הכלכלי לא היה מעולם טוב יותר.
ראשית אציין כי מבחינת אינדיקטורים כלכליים רבים זהו המצב לאשורו - עודפי גביית המיסים יגיעו לכ 12 מיליארד ש"ח, הצמיחה במשק הינה מעל 6% בתחשיב שנתי, קניית מוצרי הצריכה השונים בעלייה, רווחי שיא מוצגים במאזני חברות בורסאיות ודירוג האשראי של ישראל משתפר...
אם הנתונים כל כך טובים - אז מדוע האדם המצוי לא שם לב לצמיחה הזאת ?
למעשה, פירות הצמיחה הכלכלית הזאת אינם מתחלקים בצורה שיוויונית כפי שניתן היה לצפות ברמת האדם הבודד ( והנאיבי...)
העשירונים 9-10 - הקשורים ישירות למעגלי הצמיחה האמורים, אם כבעלי שכר גבוה במיוחד ו/או כבעלי נכסים פיננסיים ששוויים עולה ככל שהמצב הכלכלי משתפר - ממשיכים לחגוג.
העשירונים 8-5 המהווים את מעמד הביניים - ממשיכים לשאת בנטל העיקרי של גביית המיסים ולהישחק תחת הוצאות גדלות והולכות הנובעות מהתייקרות המזון והאנרגיה העולמית, כאשר הכנסתם נשמרת פחות או יותר בגובהה המקורי, דבר המחייב קיצוץ בהוצאותיה , שלעיתים אינו עוד בשמנת המועטה שעוד נותרה לו כתוצאה מתהליך זה - וכל זאת בשוק עבודה קפיטליסטי ואכזרי התובע מחיר יקר בנוגע להישרדות בעולם הפוסט סוציאליסטי הזה.
העשירונים 1-4 המהווים את המעמד הנמוך - לא נושאים כמעט בנטל הכלכלי, אך מצבם הכלכלי מורע מדי יום והשרדותם נעשיית קשה עד בלתי אפשרית.
מבחינת הממשלה, אין התערבות , מעבר לרטוריקה סמלית, כולל אף מפלגות המגדירות עצמן "חברתיות" , במנגנונים שיבטיחו שפירות הצמיחה הזאת יחזרו לאזרחים - בצורת חינוך, הקטנת שיעורי מס הכנסה, בריאות, רווחה, וכיו"ב - כוחות השוק כאמור עושים את שלהם במאקרו, כאשר האזרח הפשוט תוהה: "היכן מקומי בשיפור הכלכלי הזה ?"
בחרתי להביא לכם גם מאמר של רותי סיני, כתבת "הארץ" לנושאי עבודה ורווחה,שמראה את הכיוון החברתי השלילי הזה, שחוצה ממשלות, מפלגות ופוליטיקאים - כבר שנים.
חורגים בשביל המלחמה אך לא למען החלשים - רותי סיני
שלמה סבירסקי ממרכז אדוה, שמנתח באדיקות את תקציבי המדינה, חושב שמדינה שמסוגלת לצאת למלחמה בהתראה של שעתיים לא יכולה לבסס את עקרונות מדיניותה הכלכלית על תחזיות צמיחה. "צפי של הרבה שנות צמיחה הוא הימור מסוכן - לא תחזית", הוא אומר.
ברור שמי שהרכיב את תקציב 2007 לא מסכים אתו. כמו שאר התקציבים שהוגשו ואושרו בשנים האחרונות, גם זה מתבסס על הנחה שהמשק יצמח בקצב - אם כי בקצב אטי במעט בשל השפעות המלחמה. על-פי הנחת האוצר, פירות הצמיחה ונחשול ההפרטות הכלול בחוק ההסדרים הנלווה לתקציב (של ספקי החשמל, המים, הדואר, בתי חולים, ועוד ועוד) יספקו מקומות עבודה, יוזילו מחירים, ייטיבו עם צרכנים - ובקיצור, יקלו את מצוקות החלשים ויצמצמו את הפערים בין אלה שאין להם לבין יתר תושבי המדינה.
למעשה, למרות שרה"מ אהוד אולמרט ושר האוצר שלו אברהם הירשזון הוקיעו את התקציבים של קודמיהם, בנימין נתניהו ואריאל שרון, הבטיחו תקציב "חברתי" יותר וצירפו לממשלה שלוש מפלגות שהתמודדו על טיקט חברתי, דהיינו של עזרה לחלשים, לא רק שקשה לראות הבדל בין התקציב הראשון שהם מגישים (זה של 2006 לא נחשב משום שהוא נקבע על בסיס תקציב 2005), במובנים רבים הוא אף מרע את התנאים בתחום החברתי. הוא בוודאי אינו מקיים את ההבטחות שנתנו אולמרט ושריו.
אין בו זכר לתקציב של 1.4 מיליארד בשנה שאולמרט הבטיח למלחמה בעוני. נעלם ממנו גם תקציב של 1.7 מיליארד שקלים שהמשנה של אולמרט, שמעון פרס, הבטיח לפיתוח הנגב. ההבטחה להחזיר לנזקקים 1.5% מקצבאות הביטוח הלאומי שלהם שקוצצו ב"בתוכנית להבראת המשק" נגוזה, יחד עם ההבטחה לעדכן את הקצבאות בהתאם לעלייה במדד המחירים.
אולמרט התגאה שהוא מוסיף תקציבים חברתיים ומגדיל את ההוצאה הממשלתית מ-1% ל-1.7%. אבל הגידול ל-1.7% הוא גידול של סכום אפס משום שהאוכלוסייה גדלה מדי שנה בכ-1.7%. ואמנם ניתנו תוספות לנושאים חברתיים אבל תחום הרווחה והקצבאות קיבל תוספת קטנה בשליש לעומת 2006. התוספת לתקציב הבריאות קטנה בכמעט 50% לעומת 2006 ולחינוך בכ-40%.
נכון, היתה מלחמה ומישהו צריך לממן את הנזקים לרכוש ולפרנסה. במערכת הביטחון גם תובעים תוספת נכבדה לתקציב הביטחון. שר הביטחון עמיר פרץ אמנם טוען בראיון לTheMarker, ש"אין קשר בין טנקים לקשישים", אבל באוצר לא מסכימים אתו. מבחינתם אי אפשר לאזן את המאזניים - אם נותנים לביטחון חייבים לקחת מחברה.
הם לא מוכנים לשקול לקחת קצת מהמאיונים והאלפיונים העליונים - למשל לעצור את הקיצוץ המתמשך בשיעורי מס הכנסה או להגדיל באופן חד-פעמי את מס החברות שנמצא במסלול ירידה או לדחות את הורדת המע"מ באחוז. למה? באוצר דבקים במנטרה שאסור להגדיל את הוצאות הממשלה. זה לא ייראה טוב במסדרונות הממשל בוואשינגטון (בירתה של מדינה שצברה גירעון תקציבי אדיר ממדים) וגם לא במשרדי הבנקים הגדולים שלהם ישראל חייבת כסף.
הממשלה מוכנה לחרוג מהבון-טון האידיאולוגי הזה ולהגדיל את ההוצאה באופן "חד-פעמי" בגלל מלחמות, כפי שעושים בתקציבי 2006 ו-2007, וגם בגלל התנתקויות, כפי שעשו ב-2005 וב-2006, אבל לא בגלל החלשים.
אסיים באימרת היום:
"רפורמה חברתית תתאפשר רק לנוכח שינוי אישי, כן ואמיתי של יחידים רבים. התיקון של היחיד הוא התיקון של החברה" ( מהטמה גנדי )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: