ביום שישי , 25.11.2016 , במזח במזרחי של המרינה הצפונית באילת , הושלם בצורה מכוננת התהליך אותו הובלתי , יחד עם צוות מובחר שגובש לנושא , בטקס מרגש בו נחנך הפסל הסביבתי החדש לזכר עודד ( דדי ) שיינבליט ז"ל.

בטקס השתתפו כ 200 איש שבאו מרחבי הארץ והעולם , לרבות אביו ואחיותיו של דדי ז"ל , ראש עיריית אילת ונציגים בכירים של העיריה , חבריי למחזור קורס חובלים נ"ה , חברי ילדות של דדי , חברי משפחה ומוירי זכרו , חברתו לצד זמרת שהלחינה וגם ביצעה את שיר ההספד שכתבה החברה לאחר מותו , ולאחריו גם הפליגו המשתתפים למקום האחרון בו נראה דדי בחיים , והמשפחה הטילה זר במקום זה.

הטקס המרגש בו נאמתי אני ואחרי ראש עיריית אילת , ואחרינו החברה ואביו של דדי היה אירוע של פעם בחיים , ללא מליצות  - וראיתי דמעות , חוץ מבעיניי שלי , אצל כל הנוכחים , שלא האמינו כי הגענו לרגע הזה לאחר כשלונות רבים לעשות את השינוי הזה ב 3 העשורים האחרונים של אנשים רבים וטובים.

תקציר ( שגם הופיעה בפוסטים נוספים שכתבתי בנושא בשנה האחרונה ) - דדי ז"ל טבע בתאונת צלילה ב 2.4.1987 וגופתו לא נמצאה מעולם. משפחתו דאגה למימון והקמת אנדרטה ( במקום בו ניצב היום הפסל החדש ) ב 1989 כאשר העירייה היתה אמורה לטפח ולתחזק אותה - דבר שלא קרה מעולם למרות אתראות רבות , והאנדרטה הפכה למשכן הומלסים / משתנה / מאורת מסוממים - כך שהמשפחה שלא יכלה לשאת את החרפה , עזבה את אילת וישראל , ועברה להתגורר במקום הולדת אם המשפחה - ח'ירונה בספרד.

במהלך השנים נעשו הרבה מאד נסיונות לשנות את המצב , ללא הצלחה - עד שלפני כשנה , בכנס מחזור חובלים שלי שארגנתי לרגל 30 שנה לסיום הקורס - לקחתי על עצמי את המשימה שתוך שנה , ביום ההולדת ה 51 של דדי ז"ל , 19.11.2016 ( שהוא גם יום הולדתי ) , יציין אותו מחזור החובלים באנדרטה חדשה או משופצת - וכך , בדיוק היה.

הטקס וההפלגה , אגב , היו רק השיא של סדרת מפגשים של כל מעגלי חייו של דדי ז"ל במהלך סוף השבוע - חברי קורס החובלים , בני המשפחה , חברי המשפחה וחברי הילדות עשו מפגשים נפרדים , אך בכולם , וגם בטקס , "התערבבו" חברי קבוצות אחרות - והתוצאה המרגשת כבר תוארה , אף שאין מילים , גם בעיתונות ווברשתות החברתיות.

וכעת , כמו שגם שרו משינה - "זה לא נגמר - זה רק הסוף"... והמשך יבוא

אסיים באימרת השבוע:

"שחקנים עצמאיים זוכים בנקודות . הקבוצה כולה זוכה במשחק" ( חומות של תקווה )

אני מניח שעשרת קוראיי הקבועים ( קורא אחד עבור כל שנת פעילות של הבלוג כמובן ) ציפו לקרוא הבוקר על השינוי הדרמטי בארה"ב עקב בחירת דונאלד טראמפ לנשיא ה 45 של ארה"ב - אבל חלק מההסבר לכך הוא שאנשים עמוקים וחושבים בארה"ב , ולא רק בה , הולכים ומתמעטים , הרדידות ותרבות האיוולת שולטים , וכך ממשיכה להשתנות , מול העיניים שלנו , מנהיגת העולם החופשי ( כעת במיל'...)

לאונרד כהן , שנפטר הלילה בגיל 82 , הוא סמל לאמריקה שהיתה - בסגנון , ברגש וברגישות , בעומק , בדיבור ובחשיבה , באומץ האישי והציבורי כאחד , בחופש ובעוצמות.

לאונרד , המשורר היהודי הקנדי שעבר לארה"ב בשנות ה 60 , והצליח שם מיידית עם שירו "סוזאן" היה , מעבר לאמן ענק , גם אוהב ישראל , ואף הופיע כאן בפני חיילים במהלך מלחמת יום כיפור , כשהיה כבר אמן ענק בעולם .

לאונרד כהן השאיר אחריו מורשת אדירה , לא רק בתחום המוסיקה (  20 אלבומים מהם 15 אלבומי אולפן ) , אלא גם עם 10 ספרים שתורגמו לעברית , החולקים עם הקורא את חייו , השקפותיו ודרך התמודדות עימם והשירה המיוחדת שלו.

יהי זכרו ברוך.

אסיים באימרת השבוע:

"שמעתי את נשמתי שרה מאחורי עלה , קטפתי את העלה , אבל אז שמעתי אותה מאחורי וילון . קרעתי את הוילון אבל אז שמעתי אותה שרה מאחורי חומה . ניתצתי את החומה ושמעתי את נשמתי שרה כנגדי . בניתי את החומה , תיקנתי את הוילון , אבל לא הצלחתי להשיב את העלה למקומו . אחזתי אותה בידי ושמעתי את נשמתי שרה כנגדי בעוצמה .ככה זה שלומדים בלי חבר" ( לאונרד כהן )