גילוי נאות - אני רוצה לציין מלכתחילה כי מעודי לא ראיתי תוכניות המוגדרות בפי כולם "ריאליטי" כגון "כוכב נולד", "רוקדים עם כוכבים", "השרדות" או "האח הגדול" , כאשר במקרה האחרון הסתכלתי מס' פעמים בערוץ 20 של HOT להבין מה איני מבין שמבינים כולם , ויצאתי בתחושה עגומה למדי...
בריאליטי המהונדסת לעייפה בה אנו צופים ביום יום בערב, כאשר אנו חוזרים ממקומות העבודה בהם אנו מעבירים את ימינו ודאגתנו, יש הכל פרט למציאות - תככים, חוכמת חיים, תאוות, שאיפות נסתרות, תיכמונים ותכנים שונים - כאשר עטיפת המציאות הינה כל כך עבה ובמספר שכבות כה רב, עד שהעטיפה הפכה להיות המהות, והמציאות לפריט לאספנים.
מציאות היא בשבילי לדבר ולחוות חוויות באמצעות תקשורת עם בני אדם שלא דרך המסך הקטן, לעיתים בשימוש בטלפון אך בסופו של דבר בשיחה עם בני אדם ללא תיווך , והערך המוסף והסיפוק הנובע מכך, בכל הקשר, גבוה לעין ערוך מהתמצית הטלוויזיונות שהטריפה את המדינה סביבנו בחודשים האחרונים, ותתפוגג לה כאבק סופה במדבר בן רגע...
המציאות בשבילי היא אני , אתה ואת - כל העולם, כמעט...
אני מצרף את המאמר של יקיר הבלוג, דורון רוזנבלום, בנושא זה
דורון רוזנבלום | אורח נטה ללופ
איור: ערן וולקובסקי...אמרו לי שהגעתי לישראל "בתקופה רגישה במיוחד" (אם כי, למיטב זיכרוני, מעולם לא קרה שבאתי לכאן בתקופה לא "רגישה"): שוב מדובר, כרגיל, גם בתקופת בחירות, גם בערב אפשרות חידושה של מלחמה, גם בהיסטריה מפני איזו מגיפה תורנית, גם במצב של אי-ודאות כלכלית וגם בעיצומה של איזו הסחת-דעת רבתי בדמות סימולציית-מציאות טלוויזיונית. בקיצור: וולקאם טו איזראל.
נחתתי ביום שלישי בערב, בסתם יום חול של אמצע השבוע, והשתאיתי נוכח הדלילות של האנשים בטרמינל, ואחר כך בכבישים וברחובות. ייחסתי זאת למצב הכלכלי או הפוליטי: אולי - בנוסף לחסרון כיס - התושבים מכונסים בבתיהם, מרותקים לדיווחים על המצב הפוליטי ערב הבחירות. מה עוד שעל הפרק עומדים נושאים כבדי משקל, כמו האיום האיראני ובעיית השטחים.
חברי לטיסה נראו גם הם מוטרדים. כמעט כולם שלפו מיד עם הנחיתה את הטלפונים הסלולריים ומיהרו להתקשר הביתה לשאול לשלום "איתי", "שפרה", "יוסי" - כנראה קרובי משפחה חולים, או כיוצא בכך. התרשמתי מהלכידות המשפחתית הזאת, שכמוה לא ראיתי בשום מקום אחר.
בדלפק הדרכונים נתקלתי גם בפמיליאריות המפורסמת של הישראלים, כאשר הנוסע שלפני - איש עב-בשר בחליפה מקומטת - שאל את השוטרת אם "העיפו כבר את זאת עם התחת".
- "הזנזונת הקטנה? היא מהראשונות שעפו", השיבה השוטרת תוך כדי לעיסת מסטיק כשהיא הולמת חותמת בדרכונו. בעודי תוהה על חילופי דברים אלה - מישהו מהעומדים מאחורי נעץ קרטון סיגריות בגבי והאיץ בי לזוז:
- "יאללה, תתקדם כבר, יא פרידמן!"
איני יודע מה גרם להם לחשוב ששמי פרידמן. ניסיתי להסביר להם שהם טעו בזיהוי - שמי פלדמן, שלדון הנרי פלדמן - אבל לפי התגובות שעלו מסביב, הבנתי שאין זו שעה היאה לשיחת חולין נינוחה.
חבורה קטנה של סבלים, נהגי מוניות ומוכסים הצטופפה ליד מסך טלוויזיה קטן. הם בהו בדמותו של איש ששערו שחור כפחם, היושב ללא-ניע על כיסא נוח ומגרד את בטנו החשופה. אלמלא עישן מדי פעם - הייתי חושב שמדובר בתמונת סטיל, אבל הקהל נראה מרותק.
לתמהוני, גם נהג המונית בדרך מנתב"ג לא נמנע מעישון, וכדרך נהגים בארץ שלח אלי מדי פעם מבט ערמומי בראי וניכר היה שהוא רק ממתין להזדמנות לפטפט. לצערי נפגשו מבטינו, והוא מיד שיתף אותי בצרותיו וחקר אודות שלי. בשל ידיעתי המוגבלת בעברית - לא הבנתי הכל, אבל הוא נתן לי להבין שהוא שוקל לרוץ. אמרתי לו שלרוץ זה בריא, אבל כדאי שיתייעץ קודם עם רופא, ומכל מקום - יפסיק קודם לעשן.
- "אני לא רואה שזה הפריע ליוסי להגיע לגמר", השיב.
מי זה היוסי הזה? מן הסתם איזה בן-דוד או אחיין שניצח בתחרות ריצה. אבל הנהג תיקן אותי: הוא שוקל לרוץ לתוכנית ריאליטי בטלוויזיה, כמו אותו ה"יוסי"; ואם לא יתקבל - אז למשרת חבר כנסת או שר בממשלה. "אם לא כמו בובליל - אז כמו פלד". לא הבנתי, אבל לא הוספתי לחקור.
איש לא קידם את פני בכניסה לבית מארחי, מלבד ילדה קטנה שנשלחה לפתוח את הדלת, כמו לאליהו הנביא בסדר פסח. שאר בני המשפחה ישבו מסובים בסלון, מרותקים לטלוויזיה. מעל המסך ניבטה שוב אותה דמות של גבר הרובץ בכיסא נוח ומגרד את בטנו.
כולם היו עסוקים בתקתוק תזזיתי של אס-אם-אסים, ובקושי נפנו לקדם את פני. רק בהפסקת הפרסומות הוסבר לי שהגעתי ארצה ברגע מכריע בתולדות האומה - שני בחשיבותו רק לליל ההצבעה על החלוקה באו"ם: מי יקבע את פני המדינה בשנים הבאות - "מגרדי הבטן" או "סורגות העצים"? מי מהם יתווה את עתידה של ישראל ואת האוריינטציה שלה?
מתברר, שבעוד העולם שקוע בזוטות כמו החימוש האיראני והמשבר הכלכלי - בחודשים האחרונים היו ידידי ומשפחתו שקועים במאבק פוליטי לחיים ולמוות, שהתבטא בעיקר במשלוח הספרה "6" באס-אם-אס לתמיכה בבחורה בשם שפרה, המשתתפת בתוכנית ריאליטי. היא סורגת שם עץ, בניגוד ליוסי. שוב היוסי הזה, שכמתברר רק מתגרד בבטן - כמו העם, כמו הממשלה.
לאחר שכל בני הבית נטשו סוף סוף את הטלוויזיה והלכו לישון, נפנה ידידי לעשות בפני חשבון נפש נוקב.
-"עכשיו - מה?" שאל רטורית. "מה עכשיו, אחרי השיא של הביג טיוסדיי בבית האח הגדול? מה טעם החיים מכאן והלאה? הנה אני - אדם במיטב שנותיו, עם קריירה לא רעה כפקיד מכס לא זוטר, אחרי שהגשמתי את רוב מאוויי הבורגניים - מה עם החלומות שטרם הוגשמו? מה עם התהילה? אני רואה רק שתי דרכים להשאיר איזו שריטה בעולם..."
- ליצור יצירת מופת, או להמציא המצאה שתגאל את האנושות?
- "לא: להתמודד על השתתפות בתוכנית הריאליטי הבאה - או להיכנס לפוליטיקה".
- גם אתה? גם נהג המונית...
-"מי לא? תראה, כשהמצב במשק לא יציב, מה יותר רנטבילי מאשר להיכנס לכנסת או לרוץ לריאליטי? בשני המקרים מובטחת לזוכה הכנסה לא מבוטלת - בין אם כפרס חד-פעמי עם בונוסים כמו מיתוג עצמי ומרצ'נדייזינג בפרסומות ובקריירה טלוויזיונית, ובין אם כמשכורת חודשית לא-רעה וקבועה. וכיוון שאני קצת מבוגר מכדי לנהוג בקורקינט של פעוטות בתוך מבוך העשוי מנייר-טואלט - נשארה הפוליטיקה".
ידידי הפליג בדמיונו: ראה עצמו מוצג במסיבת עיתונאים על-ידי אחד מראשי המפלגות - מוקף עיתונאים, צלמים, מוזמן לפאנלים בטלוויזיה, זוכה לאינסטנט תהילה באבחה אחת, מחוזר בזמן המשא-ומתן הקואליציוני, מתמנה למיניסטר - משמע, משתרבב לפריים-טיים בדרכים אחרות.
הוא שקל להצטרף להנהגת מפלגת ירוק-בקבוק, משום שהשכן מלמעלה כבר הצטרף למנהיגות מפלגת ירוק-זית, אבל כיוון שאשתו כבר מנהיגה את מפלגת הטורקיז - לא נעים לו, והוא שוקל להיות שר מטעם מפלגת הגמלאים הגיבחים, או סגן שר מטעם הפלג הירוק-חאקי של דגל התורה - תלוי מי יצלצל אליו קודם.
- ואם לא יתקשרו?
- "נו טוב... תמיד אוכל לסרוג עץ או להצטרף למימד".
לא שאלתי יותר. גם ככה הרגשתי שאני כורע תחת טו מאץ' אינפורמיישן.
אסיים באימרת היום:
אנחנו כל כך ממהרים רוב הזמן עד שאין לנו הזדמנות מספקת לשוחח. התוצאה היא סוג של ריקנות יומיומית מתמשכת, מונוטוניות שגורמת לאדם לתהות שנים לאחר מכן לאן ברח כל הזמן הזה ולהצטער על כך שהוא איננו" ( רוברט מ. פירסיג )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: