מדי פעם אני מעלה כאן את נושא הצדק החברתי והכלכלי , כאשר אני מרגיש כי נחצו עוד קווים אדומים או שהוגדשה הסאה.

נקודת המבט שלי, בכובעי ככלכלן, המאמין בכוחות השוק, בתוכניות כלכליות הנוגעות לתקציב מאוזן , מוכיחות בקנה המידה המשפחתי מזה שנים את חובת ההתנהלות האחראית לניהול כלכלי של משק בית ולתכנון עתידי לגיל הפנסיה - וזאת , אגב, בכוונתי לעשות בגיל 60 , או לפחות ליצור בסיס כלכלי שיאפשר זאת.

התנהגות של מדינה צריכה להיות בדיוק כמו משק בית - רק בענק - לקחת את ההכנסות, לצפות ולתכנן את ההוצאות - ולראות מה נוכל לעשות, ומה לא.

התחושה שלי , המגובה גם במספרים בדוקים ממחקרים שונים ומנתוני הלמ"ס, היא שחיקה גדולה ביכולת רוב הציבור, ולא רק של מעמד הביניים , לכלכל את עצמו, ועובדה זו הינה כתוצאה מתהליך רב שנים של שיפור רמת חיים הדרגתית מחד, ומיציאת המדינה ממימון שירותים בסיסיים מאידך, כאשר העליה בהכנסה לאורך זמן איננה נחלת הכל.

כלומר, ההכנסה גדלה, אם בכלל, באופן לא משמעותי, כאשר נדרשים לממן הוצאות גדולות והולכות ביחס לעבר ( ראו דוגמאות של בריאות וחינוך לדוגמה ) , ואם במקביל רוצים להדביק את קצב "שיפור רמת החיים" עליו שומעים, אזי גם מגבירים את הצריכה - ובד"כ על חשבון החסכון - דבר שיכול להביא למצב של עמידה בפני שוקת שבורה בעתיד, מאחר והמדינה גם שוחקת מחוסר ברירה את הקצבאות , במקרה זה קצבאות הזקנה, שכן תקציב נתון זה צריך להספיק לשנים רבות יותר לקבוצה הפורשת בשל עליית תוחלת חיים.

מה המסקנה מכל הניתוח הזה ? אם לא נדאג לעצמנו, לא נוכל לבוא לאף אחד בטענות - זוהי דרכה הצינית של המדינה עוד לפני שלטון נתניהו לדאוג לנו כאזרחים.

הבעיה היא אחרת - אני, שלא שייך למעמד הביניים מבחינת ההכנסה של התא המשפחתי, ועושה זאת בעבודה מסורה וקשה , וכך גם אשתי, יכול להסתדר בהבנתי הכלכלית בניתוב כספים בין צריכה לחסכון בצורה מושכלת , ועדיין לחיות ברמת חיים נאותה - אך אני אינני המאפיין.

נדרש שינוי מבני במשק, הרבה מעבר להעלאת שכר מינימום , הורדת מחיר הדלק והמים - העושר , והוא קיים, מועבר בצורה חוקית לחלוטין למספר מצומצם יחסית של חברות ואנשים - כאשר אני מניח כי חוק 80/20 הידוע עובד גם כאן פחות או יותר - דהיינו , 80% מהעושר מועבר ל 20% מהאנשים.

מה קורה עם מצב כזה לאורך זמן, לא צריך להסתכל על טוניסיה ולא על מצרים - ישנן בהסטוריה דוגמאות רבות , שהיטיב לתארן בעבר הפרופסור מיכאל הרסגור ז"ל בשפתו הקולחת והציורית.

אינני חושב שכך יהיה גם אצלנו - אך איננו רחוקים היום לדעתי, ודווקא עכשיו אני מתנתק מהכלכלה והמספרים, ממעמד של "עבדים" ו"אדונים" אם נקלף את הציפוי של הנימוס מהאנשים.

תחשבו על זה.

ובמעבר חד , במיוחד בהקשר הזה, השיר היפה של נוער שוליים, למקום בו אסע להנפש מעט יום ראשון הבא...

 אסיים באימרת היום:

"הטובים הם חפים מפשע ומחפשי צדק. הרעים הם אשמים, וזו הסיבה שבגללה הם המציאו את הרחמים" ( טרי פראצ'ט )