מי מבין 9 קוראיי שעקב אחר פעילותי , שם לב כי נעלמתי מאז חוה"מ פסח - ולא במקרה.
מאז הטיול המתואר מטה , בגן לאומי נחל תנינים , מאושפז אבי בביה"ח "הדסה" לאחר אירוע רפואי שאינו מסכן חיים , אך למעשה הפך אותו לאדם סיעודי , ואנו נמצאים מסביבו 24 שעות ביממה ע"מ לתמוך בו.
אבי , בן ה 82 , שהיה בנעוריו אלוף ישראל לנוער בריצות קצרות , ונשא בתפקיד בכיר בשירות הציבורי , התדרדר מבחינה תפקודית כבר כ 20 שנה , לאחר שנפגע עצב הראיה בשתי עיניו - דבר שבתהליך איטי , הפך אותו לעיוור בפועל , וכך גם הבריאות שהתדרדרה - וכשמוסיפים אירוע רפואי כזה , הנראה בסימפטומים כמו שבץ מוחי , אך כנראה מדובר בדלקת ויראלית במוח , שזו כבר כנראה הפעם הרביעית שהיא מגיעה מן המחשכים וללא התראה - השיקום נהפך ארוך ובעייתי יותר ויותר.
מעבר לחולשה הפיזית , יש גם פגיעה בזיכרון ( לה הוא מודע - כואב הלב ) וגם ביכולת החשיבה והניסוח - מכמיר לב לראות את האדם הרהוט שלפני מספר שנים לא רב , מתנסח בצורה לא בהירה , חלש ודי חסר ישע - אך עדיין זוכה לכבוד מאיתנו.
אני , שמתורגל ומנוסה בטיפול בהורים , ראה מקרה "חמות ללא תקווה" הזכור בודאי ליקירי הבלוג אם כי עדיין רלוונטי כי עדיין מטופלת במצב הדכאוני המחמיר , מוצא לפחות במקרה הזה נחמה רבה - בהערכה על פועלי , בטיפול בקושי אמיתי ( ולא מדומה ) בהקשר הסיוע החיוני הניתן והמתבקש כאחד , וזאת על אף כל ההשלכות בהקשר של המשפחה שלי , העבודה , החברים ועוד סממנים רבים.
הכיוון כעת ע"פ הרופאים במחלקה - שחרור בימים הקרובים , כנראה הביתה ולא לשיקום - עם עובד/ת זר/ה לתמיכה - דבר שיקל מאד גם על אימי , שגם היא כבר לא פרגית צעירה...
אאחל לכם סוף שבוע נעים - ומלא בריאות...
אסיים באימרת השבוע:
"נעורים - תהייה, בגרות - מאבק, זקנה - חרטה" ( בנימין ד'ישראלי )