זה שבע שנים אני מציין בבלוג זה , וגם בחיי המקצועיים , את המונח "עבדות מודרנית" - לאו דווקא בהקשר הברור לכאורה של האנשים העובדים והעניים , שהוזכרו כאן עוד לפני שיאיר לפיד הגיש את מהדורת חדשות סוף השבוע של ערוץ 2 , אלא בהקשר של המיליה שלי - המנהלים העובדים מסביב לשעון כ 14 שעות ביממה , מתוגמלים היטב , אך הטוב לכאורה הינו לצד כבלי זהב , תקשורת בלתי פוסקת עם העבודה , נסיעות , פגיעה בקשר עם המשפחה , בבריאות - ואני משוכנע כי מי מששת קוראיי שעוקב זה שנים אחרי הבלוג , מבין כי המודל הזה אינו המודל המיטבי לחיים...
בהקשר זה , אני רוצה להביא פן נוסף ומצמרר של העבדות המודרנית.
ואז הגיע טלפון מהעבודה – אלון עידן
האדם עובד כדי לקיים את
המשפחה שלו. ככה תינוקת נשכחת במכונית
שיחת טלפון מהעבודה; תינוקת נשכחת למותה
וכדאי לשים לב להיפוך שמייצגת המשוואה הזאת:
“עבודה” היא בסך הכל שם אחר ל”הישרדות”. האדם עובד כדי להתפרנס. הוא צריך להתפרנס
כדי לאפשר לו ולבני משפחתו להמשיך להתקיים. העבודה היא אמצעי; המשך הקיום שלו ושל
בני משפחתו הוא מטרה. והנה, במקרה של אותו אבא מרמת גן ששכח את בתו באוטו אחרי
שקיבל טלפון מהעבודה, המשוואה הבסיסית הזאת מתעוותת ולבסוף מתהפכת. העבודה הופכת
למטרה; התינוקת אפילו לא הופכת לאמצעי; היא פשוט מועלמת מהתודעה, נשכחת.
התינוקת נשכחת משום ששיחת הטלפון מהעבודה מחליפה
את התודעה המשפחתית של האבא בתודעת הישרדות. ברגע שהאבא עונה לשיחת הטלפון ושומע
קול שמקושר אצלו ל”עבודה”, עולם שלם של מושגים, דימויים ואסוציאציות משתלט
באגרסיביות על מרחב התודעה שלו. ה”עבודה” הודפת תוך שניות מושגים, דימויים
ואסוציאציות שקשורים לבתו התינוקת, כלומר ל”משפחה”, כלומר ל”הישרדות”.
נוצר אבסורד: איש נמצא בלחץ עצום כדי לאפשר לבני
ביתו להמשיך להתקיים; בגלל הלחץ הוא נאלץ להכפיף עצמו למקור כסף, שמאפשר לו את
הבטחת קיום משפחתו; במסגרת ההכפפה הוא נאלץ להחליש את עוצמת התודעה
הפרטית־משפחתית, ולהגביר את עוצמת תודעת העבודה־כסף; היפוך העוצמות גורם לכך שכוח
גדול מוענק לאמצעי וכוח מוחלש מוענק למטרה; בשלב מסוים מוחלפים המושגים: האמצעי
הופך למטרה והמטרה לאמצעי. לבסוף הטלפון מצלצל: האיש עונה ושומע את ה”עבודה” על
הקו. תודעת ההישרדות משתלטת תוך שניות (האבא בדרך לעבודה), אובייקט ההישרדות
נשכח תוך שניות (תינוקת נשכחת באוטו).
אם לפשט את האבסורד: הלחץ העצום שמופעל על האדם
כדי לשרוד הוא שממית את האובייקטים של ההישרדות.
אבל האבסורד של הפרט אינו בהכרח האבסורד של
הכלל. מנקודת מבט חברתית־קפיטליסטית דווקא יש היגיון בטרגדיה: הקפיטל בהחלט
מעוניין להכפיף את הפרטים - חייהם, רווחתם, צאצאיהם - אל אותה מכונה כלכלית עצומה,
שתוצריה אמורים לאפשר הישרדות חברתית ארוכת טווח. כמו צבא שמקריב חיילים כדי
להבטיח את המשך קיומה של מדינה, גם המכונה הכלכלית מוכנה לשלם מחיר של כמה עובדים
- “חיילים” - כדי להבטיח הישרדות כלכלית של חברה.
(אגב, את השאלה הבסיסית יותר - אם המכונה
בתצורתה הנוכחית, האגרסיבית, האלימה, אכן הכרחית להמשך קיומה הכלכלי של חברה -
העלו לפני שנתיים כמה מאות אלפי אנשים באזור כיכר רבין וברחבי הארץ. בתגובה לשאלה
אמר ראש הממשלה שצריך לחשוש מאוד מפצצה איראנית).
כדאי לשים לב לאמפתיה שמורעפת על האבא. זו לא
האמפתיה הרגילה, המוכרת, שמגיחה מתוך עצב עמוק על טרגדיה; זו בעיקר אמפתיה של
אנשים מפוחדים ומושתקים, שמזדהים באופן עמוק וחרישי עם הרגע הקטן, הקצר, הטרגי,
שבו תודעה פרטית מגורשת באגרסיביות על ידי תודעה כלכלית; רגע שבו נציגי ההישרדות
החברתית - “העבודה” - משכיחים מעל האדם את עצמו. זו אמפתיה של משרתים שמהנהנים אחד
לשני בעצב ובשתיקה של מי שמבינים את מר גורלם.
וכדאי גם לשים לב לעובדה שהטלפון שצילצל הוא
הטלפון הנייד. כלומר, שהעבודה הגיעה אל תוך האוטו של האבא שהסיע את ילדיו לבית
הספר ולפעוטון. כלומר, שהעבודה חדרה לתוך המרחב של המשפחה והפרידה בין האבא
לילדים. כלומר, כדאי לשים לב למטרת העל של הטכנולוגיה: קשירה הרמטית של הפרט אל
תוך המרקם החברתי־כלכלי, בתמורה לצ'ופרים זניחים (“הורדתי את האפליקציה הזאת
שמזהה מוזיקה, Shazam, מכיר? חבל לך על
הזמן, מדהים, אין דברים כאלו... רגע, חכה שנייה, יש לי טלפון, נראה לי מהעבודה”).
אסיים באימרת השבוע:
"האדם נולד, חי ומת בעבדות; בילדותו מחתלים אותו בחיתולים, במותו שמים אותו בארון, וכל זמן שהוא שומר את צלם האדם, הריהו כבול על ידי משטרנו" ( ז'אן ז'אק רוסו )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: