אתחיל ואומר כי הכותרת לא תוכל להתממש ב 2-3 הדורות הקרובים.

5 שנים לפני פתיחת הבלוג , ב 11.9.2001 בשעות הבוקר , נחתתי בנתב"ג אחרי נסיעה קצרה לחו"ל . בשעות אחה"צ , בדרך הביתה ברכב , אני זוכר את התיאור הפלסטי של ירון וילנסקי בגל"צ , במסגרת "יומן הערב" , לגבי פגיעת המטוס הראשון בראשון במגדלי התאומים , אך אחרי הפגיעה של המטוס השני במגדל השני היה לי ברור , כי מדובר לא רק בפיגוע טירור , אלא בפתיחתה של מלחמת העולם השלישית , שתתנהל בצורה שונה לחלוטין  מקודמותיה , והיא מלחמת דת.

לא צריך לסקור את 13 השנים שעברו מאז המקרה דנן , אלא לקפוץ היישר להווה ולהביט גם לעתיד במובנים שונים.

ארה"ב - מתעוררת ליום בלהות חדש בו מסתבר לה , ובעיקר לעומד בראשה שקיבל פרס נובל לשלום על כוונות ולא תוצאות , ובמהלכים גסים ולא ברורים ניתץ , בשם החופש ה"אביבי" בריתות ארוכות שנים שהיו לבטח לא מושלמות , אך שמרו על השד הדתי בתוך הבקבוק , כי אין לה ברירה , והיא מחוייבת לחזור , מוכה , חבולה ובחוסר רצון בולט , לתפקיד השוטר העולמי , בעולם בו המלחמה מנוהלת במסתורין , ורק לעיתים יוצאות מספר להבות החוצה - אך כמו בהר געש , מעט העשן היוצא החוצה אינו מעיד על גובה הבעירה הקיימת 

אירופה - מתחשבת , בחוסר ברירה ורצון משווע , במיעוט המוסלמי הגדל והולך , ומהווה כיום כ 5-8% מאוכלוסיית מדינות האיחוד , עם שיעור ילודה חיובי של כ 1.4% לעומת שיעור ילודה שלילי במדינות המארחות - עם הערכה שאחוז המוסלמים יגיע ב 2030 לכ 15% . האירופים , ככלל , אינם עיוורים , אך מקווים שהמנעות מתגובה היום ו/או תמיכה באיסלם ה"מתון" לכאורה , תספק להם בעתיד נקודות זכות - מה גם שלאיסלם ה"מתון" כיום אין כל דרך מלכדת אחרת מה"דאגה" לפלשתינאים , ללא קשר לעובדות בשטח , בעיקר כאשר האיסלם ה"רצחני" טובח במאמיניו , ומצהיר על כוונותיו הרצחניות בבירור - בהקשר של הנצרות והיהדות כאחד.

ישראל - מתמודדת בסיטואציה בלתי אפשרית , של מדינה חזקה לכאורה , אך חייבת תמיכה עולמית בשל היותה מוטת ייצוא , ובעלת יכולת ספיגה ארוכה אך לא מוגבלת , מול איסלם "מתון" לכורה אך הינו ללא ספק ענף נוסף של האיסלם ה"רצחני" - וכאן הכוונה לא רק לחמאס , אלא גם לחיזבאללה , דאעש וארגונים נוספים שאפילו אל קעידה , בעבר ובהווה , הסתייגו מקיומם. במצב בו כל מעצמה , אזורית או עולמית , היתה משתמשת ב"עוצמת החלש" כמו בהקשר של מגינים אנושיים , היתה משטחת את השטח כולו , ללא אבחנה וללא רחמים , ללא אמנות בינלאומיות וללא מורא , אנו מפזרים כרוזים ומנהלים נוהל "הקש בגג" , כל זאת לצד חשש עצום ומוצדק לגורל ה"ילדים" ( חיילים , כמו בני , למי שלא הבין ) ומלחמה אסימטרית המנוהלת בידיים קשורות בהקשר הבינלאומי הנתון.

מה צופן העתיד ? שאלה קשה מאד , בייחוד בהקשר האירופי , בו לי אין כל ספק כי מפת אירופה של שנת  2048 כפי שמופיעה בספרו של העתידן , ד"ר דוד פסיג "2048" היא מדוייקת - למי שלא קרא , הגבולות המדיניים נשמרו , אך צרפת מופיעה בתור "הרפובליקה הצפונית של מרוקו" , גרמיה בתור "הרפוליקה המערבית של טורקיה" - וכך הלאה . עם זאת , המערב מתחיל להתעורר בבעתה לנוכח ההיפסטרים הג'יהאדיסטים שבאו מתוכו , ולטפל בהם , ודווקא ככל שמעשי הזוועות מהחליפות המוסלמית יגברו , אני מניח שהמעורבות הבינלאומית , פנימה והחוצה , תגבר.

אין ספק גם כי קיים איסלם שפוי הרואה בבעתה את הקורה במזה"ת ומאיים לפלוש לאירופה ולשאר העולם , כולל במשטרים האפלים של האיסלם במזה"ת , וזהו בסיס לשת"פ , שלנו ושל המערב, שלא בצורת ה"אביב" של אובמה - צדק פואטי לא יהיה כאן , אבל יציבות כל עוד נמשכת מלחמת בני האור בבני החושך תשמר כנראה.

תקופות רצחניות , של כל דת , כנראה מגיעות במחזורים - ראינו זאת בעבר באיסלאם , בנצרות , וגם בקנה מידה אחר - גם ביהדות , אך אציין כי מדת האיסלאם , שידעה והפיצה תרבות נפלאה בעבר , לא נותר דבר פרט לשאיפות דתיות ורצחניות - אבדו המדעים של המתמטיקה , רפואה , אסטרונומיה , הגות ופילוסופיה...

איך יסתיים התהליך ? לטעמי , קשה מאד לדעת , שכן ההתעוררות העולמית רק מתחילה כעת , ונראה לי שזאת תהיה מלחמת שלושים השנים השניה...

בהמשך להתכתבות עם אוגניה היקרה , אני סבור כי השיר המופיע מטה תיאר אותנו נפלא בעבר , ולא רע גם בהווה...

ארץ קטנה עם שפם  

 מילים: מאיר גולדברג  לחן: קורין אלאל

ארץ קטנה עם שפם 
חצי סיכה על מפת העולם 
שחקן קולנוע דופק על שולחן 
אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן 

ארץ קטנה עם חלוק 
אנחנו פקק בפתחו של בקבוק 
צריך לבלוע כפית בדיוק 
לפני בחירות ובין שיהוק לפיהוק 

כל המקומות קדושים 
סיכויים קלושים לבנות חלום 
אפילו הימים קשים 
יותר קשים מיום ליום 

ארץ קטנה עם תבלול 
ורוב העם מתעסק בריגול 
הכל מוכן כאן למכירת החיסול 
הכל גלוי דרך חור המנעול 

ארץ קטנה עם שעון 
שמתקדם בצעדי חילזון 
סוחר הנשק בונה לו ארמון 
המדינה זה הוא בגוף ראשון 

כל המקומות קדושים 
סיכויים קלושים לתפוס מקום 
אפילו הימים קשים 
יותר קשים מיום ליום 

ארץ קטנה עם שפם 
חצי סיכה בין סעודיה לים 
קליפת בננה על מפת העולם 

כל השחקנים זרים 
השופטים שולפים כרטיס אדום 
אפילו הימים אומרים 
יותר קשה מיום ליום 

אסיים באימרת השבוע:

"אחד החכמים אמר שמפגש עם אויב בשדה הקרב כמוהו כנץ שעט על ציפור; על אף שהוא חודר לתוך ענן של אלפי ציפורים, ליבו אינו שת לאף ציפור מלבד זו שסימן מלכתחילה" ( ג'ים ג'רמוש )

כבר זמן רב לא הייתי בין הדפים הללו.

לא בגלל חוסר בזמן , חלילה - הסיבה היא פרוזאית הרבה יותר - חוסר חשק.

המציאות הלא פשוטה איתה אנו מתמודדים ביום-יום , עליה כתבתי לא מעט לאחרונה , בהקשר הכלכלי / חברתי / בטחוני , נראית היום עוד הרבה יותר לא פשוטה , ונגזרת ממנה תחושת מועקה הגורמת , לי וללא מעט אנשים הסובבים אותי , חוסר חשק לחזור לחיים ( הלא פשוטים לכשעצמם ) של לפני כחודשיים - מתבטא בהקשר של טיולים , בילויים , הופעות והצגות שאני מרגיש שפחות מדברים אליי כעת.

יש מעין דיכאון קולקטיבי באוויר בשלב "המצב" הידוע עליו אנו משוחחים ביננו - חוסר צדק משווע בהקשר של תוצאות הפעילות שלנו ( נכון להיום , כמובן , וללא "תמונת ניצחון" ברורה ) ביננו לבין עצמנו , וגם בכותרות מהעולם , ואינני זוכר מהעבר מצבים כאלו , שכל כך ברורים לנו , וכל כך לא ברורים למי שאינם חלק מההווייה של ה"ארץ קטנה עם שפם" שלנו...

 במצבים מעין אלו אני דווקא מתעצם בעבודה ועם ידידיי , בעיקר כי בעיתות משבר אני מוצא בד"כ את שלוות הנפש ואת העוצמות לעבור את התקופות הללו , אך גם כך , שנה אחרי השיבה לעבודה בירושלים , כאשר התוצאות העיסקיות הן מצויינות בכל קנה מידה , אני מוצא את עצמי שואל הרבה שאלות של מהות , שכיום נראות לי קשות יותר ויותר.

יצאתי אתמול לסוף השבוע , כאשר מיום א' אהיה בשבוע של חופשה מרוכזת , ולאחריה חזרה לאותו עומס עבודה רגיל , שלצידו מתוכננות שתי נסיעות לחו"ל ולא מעט פעילויות שבד"כ הייתי מתענג עליהן - אך בינתיים , לא הפעם...

יכול להיות שצריך לתת לזה עוד זמן...

אסיים באימרת השבוע:

"חלומות לעולם אינם מתים. לפעמים נדמה לך שהם מתים, אבל הם רק ישנים את שנת החורף שלהם, כמו איזה דוב קוטב זקן וגדול. ואם החלומות ישנו הרבה זמן, הדוב הזה יתעורר עצבני ורעב" ( הרלן קובן )