את העיר ירושלים, כפי שיודעים היטב ששת קוראיי, אני אוהב אהבת נפש , אף כי אינני נמצא בה כמעט בשל עבודתי, אלא חולף בה השכם והערב בדרך אל וממקום עבודתי הנמצא בתל אביב רבתי, אך אהבה כזו, כמי שנולד בירושלים וחי בה ובסביבתה שנים כה רבות, היא אהבה שלא מסתיימת לעולם...

על כן, אני מנצל הזדמנויות להביע וללמד אחרים על אהבתי הזאת , כך שאתמול בערב ליויתי קבוצה בטיול סליחות בירושלים ובכותל - כאשר מדובר היה בקבוצת אנשים עימם אני עובד, כספונסר של הטיול האמור - אין ספק כי שמחתי מאד לעשות זאת, גם בשל הקבוצה שהקשרים ביננו הם מעבר לקשרי העבודה  והן בשל המיקום ומשמעות הסליחה...

התחלנו את הטיול בתצפיות על העיר העתיקה מדרום ( טיילת שרובר - ארמון הנציב) וממזרח ( הר הצופים )

המשכנו את הטיול אל ימין משה , והגענו אל שער יפו וטיילת החומות דרך גיא בן הינום

המשכנו בטיול מטיילת החומות , המתחילה למרגלות מגדל דוד לכיוון שער ציון - חוייה הקשה לתיאור במילים עם מבט לעיר יפה , בעיקר בלילה, בו נחשף יופיה וקשייה וחולשותיה נעלמות באפילה...

המשכנו אל קבר דוד , בו כמובן לא צילמתי, ומשם דרך הכותל והקארדו - היישר אל רחבת הכותל המערבי.

כל מי שלא היה בכותל המערבי בין כסה לעשור , ובאיזור העיר העתיקה היה נדהם לראות את כמות האנשים בכותל, בסמטאות הרובע היהודי והשוק , ובכל אגן העיר העתיקה , בשעות בהן אמורה להיות עיר הקודש בתנומת קודש - אלו תמונות המפתיעות אותי כל פעם מחדש.

כשם שלכיכר רבין ולמידת דחיסותה באנשים קיימים מעריכים רבים, לא אסתכן ואקבע כמויות, מאחר ואין לי מושג ירוק , אולם כמות האנשים בכל האיזור של אגן העיר העתיקה, בשעה 0200 , עת עזבנו את רחבת הכותל היתה עצומה - ויעידו על כך עשרות האוטובוסים שראיתי על מקטע קטן של הדרך הביתה , המכוניות והולכי הרגל - אולי בגלל מזג האוויר החמים והנפלא ששרר בערב, אף לנשים בחבורה, המתלוננות על קור עז בד"כ , היתה אמש עדנה...

לי היתה חוויה וזכות ללוות את הקבוצה הזאת, לנהל שיחות עם אנשים רבים בה מעבר לשגרת היום יום הלחוצה , לראות איך הדברים המובנים לי מאליהם בעיר הקסומה הזאת אינם כך עבור אנשים אחרים - ולזכות בזיק של קדושה...

חזרתי הביתה בסביבות 0230 לאחר עמידה בפקקים , וקמתי על מנת לשתף אתכם בחוייה , ולאחל לכם גמר חתימה טובה...

אסיים באימרת היום:

"חלשים לעולם לא יכולים למחול. המחילה היא תכונת החזקים" ( מהטמה גנדי )

זמן קצר לאחר שסיימתי את כתיבת הפוסט הקודם ביום שישי בבוקר, קיבלתי טלפון מהצבא בו שאלו אם אני מוכן לבוא למילואים בין יום א' - ד' הסמוכים.

התשובה לשיחות טלפון שכאלו היא כמעט תמיד שלילית , מאחר ונדרשת הערכות מיוחדת מבחינתי לביטול או דחיית פעילויות מסויימות שתאפשר לי יציאה למילואים עם הערכות נכונה מבחינת עבודה.

אם בדרך כלל, תשובתי היא שלילית, הרי אנשי המילואים ביחידה, שאני אחד מקציניה , הינם עמיתים וגם חברים ( מהמילואים אמנם, ולא מהסדיר ) אך עם הרבה מחוייבות הדדית , הרי וכאן, לאחר שהבנתי את מצוקת כח האדם שנוצרה עקב ההתראה הקצרה ( שלהבנתי היתה מוצדקת עקב הנסיבות ) , נתתי תשובה חיובית, גם ביודעי כי נהיה רק בהרכב של 50% מכוח האדם הנדרש.

לסיכום - הסתדרנו, גם בהקשר של המטלות והביצועים, גם בנושא הארגון והתפקוד - וזכינו לשבחים רבים - כאשר מבחינתי עשינו בדיוק מה שנדרש מאיתנו.

אך הנקודה שרציתי להעלות היא דווקא שרוח זו, המאפיינת אנשים רבים בסביבתי איננה עוד מאפיינת את החברה הישראלית. אנשים לא צריכים היום לעשות הרבה בשביל להצליח להשתמט ממילואים - בניגוד לעבר, בו היו צריכים לעשות שמיניות באוויר על מנת לקבל סיכוי להשתחרר , אך מהבושה לא היו עושים זאת.

הדברים הללו אמורים גם לגבי שחרור ממילואים בכלל, וגם ממילואים ספציפיים בפרט.

אני סבור, ממניעים ציוניים, אך לא רק מהם , כי על כל אחד ואחת מאיתנו לעשות למען המדינה והחברה , אך למרות שאני יודע כי יש ביננו הרבה אנשים מצויינים, אשר תורמים לחברה ולצבא, מתנדבים , תורמים ומסייעים שלא על מנת לקבל תמורה, הרי ולצערי , הולך ופוחת הדור.

כאן עולה נושא החינוך - כיצד נחנך את ילדינו לערכים , באם גם אנו חוטאים בהם ?

בטחון לאומי הוא נושא מורכב, קשה להבנה, וקשור לחוסן הלאומי - בנושא זה אני מרגיש כי החוסן הלאומי שלנו נחלש בתהליך מתמשך של שנים, גם בגלל חוסר הרצון או היכולת לתרום לחברה פרט לקידום שלי עצמי.

אני יכול להעיד , ולבטח גם אחרים, כח לא רק שאין סתירה בין הקידום שלי לצד התרומה לחברה - אלא שיש גם מתאם מלא...

חשבו על כך - ומי יתן שתהיה לכם שבת טובה ושלווה...

אסיים באימרת היום:

"אין דת נעלית מן השירות האנושי. האמונה הגדולה ביותר היא העשייה למען הכלל" ( אלברט שוויצר )