ביום א' הקרוב , 29.9.2013 זה קורה בסוף - התרנגול הצעיר מתגייס לצה"ל.

טוב , תאריך הגיוס האמיתי הוא 2.2014 , אך מאחר ומיועד לתפקיד מעניין ומאתגר בחיל המודיעין , המחייב קורס קד"צ ( קדם צבאי ) , אפשר לציין כי השירות בצבא , גם אם לא נספר לשירות ולפז"מ , מתחיל אז.

אני מתחיל להרגיש מוזר - אני , שרק אתמול סיימתי תיכון והתגייסתי לצבא , מגייס בן לצבא ? אך מסתבר שהזמן עובר מהר כשנהנים , כמו שמספרת הבדיחה הידועה , על אותו אחד שנולד לו נכד , ושואלים אותו איך ההרגשה להיות סבא , והוא עונה שיותר מעניין אותו לבדוק איך זה לישון במיטה עם סבתא...

יש לי אמונה גדולה בפוטנציאל של התרנגול הצעיר בהקשר זה , הגם שלא המשיך את המסורת שיצרו אביו ושני דודיו , להיות חובל...

עם זאת, בדרכו החדשה , לתרנגול הצעיר יש הרבה מה ללמוד - לצד אינטיליגנציה מופלאה והישגים לימודיים מרשימים , יידרש מיידית להשקעה מרובה בלימודים , משמעת , ריסון של פה גדול, וקבלת ההנחה הידועה שלא הכל בחיים צודק - וצריך לחיות עם כך בשלום ובחיוך, אפילו שגם הטובים לעיתים נדפקים...

מאחלים לך, באהבה, לחזור בשלום אל הלול הקטן , ולא לדרוך , בדרך שלך , על יותר מדי ביצים...

אסיים באימרת השבוע:

" 'גיוס' הוא כשאנשים לבנים שולחים אנשים שחורים להילחם באנשים צהובים, כדי להגן על מדינה שהם לקחו מהאנשים האדומים " ( ג'יימס רדו ) 

אמנם השם "קוסטה קונקורדיה" אינו מצלצל מוכר כמו "טיטניק" , אך אני מניח כי רבים עקבו אחרי המבצע הטכנולוגיסטי המורכב הנמצא כיום בשלב מתקדם באי גיגיליו בים האדריאטי שנועד לחילוץ והרמת הספינה שחור ענק נפער בצידה  על שרטון בשל מחדלים טעויות קשות של צוותה ומפקדה בליל ה 13.1.2012  , נטתה על צידה בצורה שהקשתה מאד על החילוץ , ובסופו של דבר "נתקעה" בקרבת האי , כגוליבר בארץ הליליפוטים.

האסון האנושי הסתכם ב 32 הרוגים ( 2 גופות טרם נמצאו עד לרגע זה ) , מתוך כ 4,300 נופשים ואנשי צוות , אך גם באסון כלכלי , בשל ערכה של האוניה וציודה ( כמיליארד דולר ) , תהליכים משפטיים וביטוחיים שטרם מוצו ( לרבות  תביעות נזיקין של נוסעים  , תביעות כנגד הקברניט וכיו"ב ) , ומניעת אסון אקולוגי ופגיעה בשמורת הטבע הימית בה נמצאת הספינה כעת - תהליכים שדחפו למבצע חילוץ יקר ומורכב , שבמהלכו נמשכת האוניה ע"מ לייצבה במצב מאוזן על פלטות ענקיות שהוקמו על קרקעית הים במיוחד ע"י מערכת מנופים ומשקולות מיוחדים , ואח"כ להציף אותה , ולגרור אותה לחוף מבטחים בה תפורק ותיגרט.

המבצע נמצא כעת בשלב הטכני של ייצוב האוניה במצב מאוזן , כאשר כמחצית מנפחה של האוניה ( מדובר בדחי של כ 115,000 טון - או למי לא מושג , פי ארבע מהטיטניק , ואפילו יותר ב 20% מנושאת מטוסים אמריקאית , שעם כל המטוסים, הדלק והתחמושת , הדחי שלה הוא כ 95,000 טון ) שקוע מתחת למים , כך שיעברו עוד מס' חודשים עד שתתאפשר ציפה שלה , וגרירתה לגריטה.

כמובן שההשוואה בין מקרה זה למקרה של הטיטניק אינו במקומו - למעשה , כל הנסיבות שונות לחלוטין לרבות הנסיבות , הנזק , ההרוגים , המסתורין , החילוץ ונסיבות גילוי הספינה , אך מסתבר כי מימוש האתגר הטכנולוגי בהרמת הספינה הביא לידי כך, שכמה בני משפחה של צוות אח"י דקר מבקשים להוציא את הצוללת שטבעה ב 25.1.1968 והתגלתה אחרי אין ספור מסעות חיפוש ב 28.5.1999 , בעומק של כ 3 ק"מ מתחת לפני הים, על הנתיב המתוכנן מאנגליה לישראל , כ 500 ק"מ מחיפה , כאשר בהקשר זה נשללו כמעט לחלוטין כל מיני תיאוריות שעלו במהלך כ 32 שנה לגבי נסיבות הטביעה , לרבות הטבעה מכוונת , התנגשות עם כלי שייט אחר , פיצוץ פנימי , חטיפת צוות - מה שמותיר למעשה אפשרויות של תקלה טכנית ו/או טעות אנוש.

אציין כי לצד המשפחות המבקשות להוציא את שרידי הצוללת קיימות משפחות אחרות המתנגדות לנושא.

מדובר בנושא רגיש מאד ומורכב מהרבה בחינות - ועם הרקע הימי שלי , שמתחיל בזכרונות של ילד בן 3 על היעלמות הצוללת ואחרי הרבה שנים , כפי שיודעים שבעת קוראיי , בגיוס לקורס חובלים ובשירות כקצין בחיל זה עד היום , רציתי להביע את דעתי בנושא.

1. בקשות המשפחות להביא את שרידי יקיריהן לקבורה מסודרת הינה לגיטימית , ולו אם תבוא גם ממשפחה אחת מתוך ה 69 - גם קיום האנדרטה בהר הרצל המוקדשת לנעדרי הדקר.
2. הסיכוי למציאת שרידים אנושיים / אורגניים אחרי 46 שנה בסביבה ימית עויינת היא בקירוב אפס - גם בשל איכול הים, גם עקב המצאות בעלי חיים ימיים גם בעומקים הללו וגם בהיות הסביבה סביבה בקטריאלית.
3. הרמת שרידים כאלו הינה בעייתית מאד - גוף הצוללת שבור ומחולק ל2-3 מקטעים  ( אגב , כך קרה גם בטיטניק בתוספת שטח גדול בו התפזר בנפילתה לקרקעית הים ציוד רב ) והוא חלש עקב השהיה הארוכה של מתכת בים , מה גם שמדובר במקור בצוללת מתקופת מלחמ"ע השניה ששופצה ע"י חיל הים הישראלי. בתקופת המלחמה הקרה , אגב , יזם ה CIA בשיתוף המיליארדר האגדי , הווארד יוז , מבצע חילוץ סודי לצוללת גרעינית סובייטית  K129 שטבעה שהתבצע בשנת 1974באיים האזוריים בעומק של כ 5 ק"מ. האוניה המיוחדת , GLOMAR EXPLORER שמה , הוסוותה כאוניית חיפוש נפט , אך בתחתיתה היו שתי "כפות" ששושלו לעומק ו"סגרו" על גוף הצוללת הטבועה שעל קרקעית הים. המבצע הנועז הזה הסתיים בהצלחה חלקית לאחר שבמהלך ההרמה נשבר גוף הצוללת ונפל בחזרה , אך האמריקאים הצליחו במשימה למרות הכל כי מטרתם היתה השגת טיל גרעיני סובייטי. המורכבות שהוצגה כאן , הגוברת ומסתבכת עם העומק בו אין צוללנים ( כ 200-300 מטר )  וכן בסרט הבדיוני "להרים את הטיטניק" מראה רק דבר אחד - אין יחידה אחת להרים , וגם לא בטוח שאם אמנם יצליחו להרים מבחינה טכנית , אכן תגיע למעלה.
4. המסורת הימית הבינלאומית מתייחסת בחרדת קודש לכלי שייט שטובעו או טבעו  עם צוותם כאל בית קברות - ובכלל , עוד במלח"ע השניה "נמסרו" גופות ההרוגים בכל הציים שנלחמו מכל הצדדים לים כבאותה מסורת.
5. עלויות - פחות רלוונטיות לכאורה בהקשר של הבאת חללי צה"ל לקבורה , כפי שאנו מכירים ומוקירים , אך צריכים להישקל לצד סיכויי ההצלחה של גילוי שרידים אנושיים והיתכנות טכנית - במקרה הזה , ולצערי , העלויות לעומת הסיכוי , מבחינה מדעית ומעשית , שואפת לאפס.

לסיכום - הניחו לאח"י דקר ולצוותה במעמקי הים התיכון בדממה ובעלטה האינסופית בהן תהיה קבורתה הסופית , הסתפקו בטקסים הנערכים כיום והתרפקו על גשר הדקר שהוצא במאמצים רבים והושם כאנדרטה בפתח מוזיאון חיל הים בחיפה.

יהיה זיכרם ברוך.

אסיים באימרת השבוע:

"אדם בלי מטרה הוא כמו ספינה בלי הגה כיוון" ( תומאס קרלייל ) 

יום כיפור בשבילי הוא חזרה ליום שבת חם בהיותי בן 8 , 6.10.1973 , ברחוב עם חברים , אחרי ביקור חטוף בבית הכנסת בשכונת תלפיות , מתחילה תנועה של רכבים בכבישים , אך ממשיכים לשחק.

בשעה שהתכוונתי לעלות הביתה - צפירה מוזרה , שלא מסתדרת לי עם שום דבר , ולבטח לא עם השקט מסביב - אני עולה הביתה ורואה את הוריי ואחי הגדול בן ה 14 מדברים על מלחמה שפרצה. אני מבין שקורה משהו לא טוב , אך לא ברמה שאני מוטרד. יורדים למקלט המאובק ואח"כ יוצאים החוצה והביתה.

אנשים מדברים בינהם , יש קצת בכי מסביב, אני לא בדיוק מבין , וממשיך לשחק ולקרוא , איפה שאפשר.

טלפונים הם בשוליים , כי לא לכולם יש מכשיר כזה בבית , מתחילים לראות אנשים עם מדים ברחובות , התנועה בכבישים נעשית יותר ויותר מוחשית.

מאפילים בבית את החלונות , שמים נייר דבק על הזכוכיות , צובעים בצבע כחול מוזר את הפנסים של החיפושית של פולקסווגן שיש לנו.

אני לא מודאג, והולך לישון מוקדם.

כל הזכרונות שלי הם זכרונות של ילד קטן, עדיין לא מעורב , מוגן פחות או יותר בירושלים , שעדיין לא מצוי בהבלי העולם ובמציאות הקשה.

שנים לאחר מכן , בכיתה י"ב בערך , כאשר התחלתי להבין את התמונה הכוללת , התחלתי להתעניין במלחמה ההיא - תהליך שלא נפסק עד היום , בקריאה , בלימוד חומר צבאי רלוונטי , בשיחות עם לוחמים בקרבות וגם עם חברים - על מה קרה , איך קרה ואיך לא יקרה שוב.

מה קרה ? בעיניי , כשלון גדול , מדיני וצבאי כאחד בהכנה בהתחלה , שהפך לנצחון צבאי מזהיר במחיר כבד מאד שהיה תולדה של כוחות בשטח עד סדר גודל של גדוד , שדבקו בגבורה במשימה בכל מחיר ולא ויתרו גם במחיר חייהם.

איך קרה ? "עיניים להם - ולא יראו" - את הסיסמה הזו אני אומר לתרנגול הצעיר , שיתגייס לחיל המודיעין בסוף החודש הזה , ואני משוכנע שיכולת חשיבה עצמאית ופתוחה , בלי פחד להביע אותה ( כמובן בצורה מכובדת ) היא הדרך בה נשמעות דעות היום בצבא בדרך כלל - דבר שלא היה אז להבנתי מכל החומר שלמדתי היטב , ברוב החילות , לבטח לא בחיל המודיעין.

איך לא יקרה שוב ? את השאלה הזו אפרק לשניים - מבחינת ההתראה על פתיחת מלחמה קונבנציונאלית , שלא בטוח שתהיה המלחמה הבאה שאחר והמלחמות שינו פניהן , סביר להניח שתתקבל ונהיה מוכנים. אותי מדאיגה יותר המציאות העולמית שתיארתי לא מעט בעבר - התמונה האיזורית שלנו כאוהל על אי קטן המותקף בגלי צונאמי , היחלשותה ורפיסותה של ארה"ב במערכת הבינלאומית, לצד עלייתן של סין ורוסיה בצורה חסרת מוסר ומעצורים , ומכאן לידיעה שבעת צרה , נהיה כמעט לבד.

"אם אין אני לי מי לי" אמר ראש הממשלה , בנימין נתניהו , בטקס סיום קורס חובלים השבוע , אך בשטח הגיאוגרפי הזעום שלנו , עם התפתחות הטכנולוגיה הצבאית , ואמצעי המלחמה המבהילים מיום ליום , גם אנחנו נצטרך לחדש ולשנות בריתות בעולם המשתנה הזה , וימים יגידו עד כמה הצלחנו להפנים את השינוי הנדרש.

מאחל לכל שבעת קוראיי חתימה טובה

אסיים באימרת השבוע:

"מלחמה זה לא משחק. אם צריך לירות, אז יורים. שמעת? בלי שום רגשי אשמה. בלי להסס. יורים ויורים ולא חושבים על מי יורים או על מה יורים או את מי הורגים ולמה, הבנת? אם אתה רוצה לחזור הביתה, אתה פשוט יורה, לא חושב. מי שחושב נהרג" ( מיטש אלבום )