אבא לבש מין חליפה מוזרה, ירוקה כזאת, והוא בא להיפרד ממני.
שאלתי אותו לאן הוא הולך..הוא לא ענה לי, הוא אמר שהוא צריך ללכת
ושאני עוד קטן מדי בשביל זה, והוא יספר לי איפה הוא היה שאני
אהיה מספיק גדול. אז אמרתי לו בסדר, ונתתי לו
חיבוק גדול גדול. אבא הזיל דמעה ויצא מהדלת. עברו כמה ימים ואבא לא
חזר עדיין, ואני כבר מחכה לספר לו שכבר גדלתי המון, ושהוא יכול לספר לי לאן הוא הלך.
גם רציתי לספר לו שלדניאל החברה שלי מהגן, הייתה היום יום הולדת ועשו לה מסיבה
ממש ענקית..אבל הוא עוד לא הגיע. אז חיכיתי לו עוד כמה ימים, אבל הוא עדיין לא הגיע.
היום אני כבר בן 23, ואני רוצה לספר לו על האישה החדשה שלי, ועל הנכד שלו.
אבל אבא עוד לא חזר. אני הבנתי כבר לבד לאן אבא הלך. ואמא אומרת לי שהוא לא יחזור יותר.
אבל אני לא מאמין לה. אני יודע שעוד כמה ימים, שאני אהיה כבר מספיק גדול, אבא
יחזור הביתה, ויספר לי לאן הוא הלך.
שמתי את הסיפור הזה פה לפני כמעט שנה.
אבל פשוט מרגיש לי נכון לשים אותו עוד פעם.
חושבת על זה המון ימים במשך השנה, אבל מתוכם רק בשניים מהם אני מרשה לעצמי לבכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אוכלת במבה עם מזלג. xD