על כיסא מתנדנד הוא יושב,
רגל על רגל, ורק חושב.
מתבונן הוא למטה, אל העולם הגדול,
במשך עשרות שנים לא יצא ממנו קול.
האיש על הירח מתגורר לבדו,
כבר שנים לא עזב את שטח ביתו.
הן מה מאושר הוא, ומה יפים החיים,
על כוכב ריק, ללא אנשים.
פעם היה הוא אדם כמו כולם,
אך יום אחד פשוט קם ונעלם.
האנשים שסביבו לא ידעו מהו טוב,
ונפשו הורעבה מהצורך לאהוב.
כי שונה היה, משאר האנשים,
תמים היה, כמו הילדים.
האיש התמים, התעצבה נפשו,
צלקות נחרטו עמוק בליבו.
יום אחד התייאש, לא רצה שוב לכאוב,
התפלל לעולם לא להיות שוב קרוב.
האל הרחום, לו הקשיב, זה מובן,
אחת ושתים טיפל בעניין.
והיום האיש העצוב גר על הירח,
אמור לי, איש, כעת אתה שמח?
-
כמה הייתי רוצה לחבקך, להראות שהעולם לא כזה נורא.
שיש אנשים אחרים מאלו שהכרת, עליך רק לתת להם הזדמנות.
כל אחד מאיתנו צריך לפעמים לברוח, להתרחק.
לבנות מחדש את מה שנהרס, לרפא את הפצעים שנפתחו, לטשטש את הצלקות.
החוכמה היא להצליח לחזור למשחק.
גם אם כואב, גם אם רע, גם אם נראה כאילו הכל אבוד,
כשנגיע לנקודת הסיום, ונסתכל אחורה, נהיה מאושרים.