זה כאילו שבחיי היומיום הם אנשים שונים לגמרי

מופנים או מוחצנים,

שפשוט צריכים לדב עם מישהו שבאמת יקבל את כל החרטא(חרטה?) שיש בחיים.

ואני כבר הרבה זמן לא כזו! יש רגעים שבא לי להפליץ על מישהו ( מטאפורית), אבל בסופו של יום,

אני מתחרטת על הבלוג הזה יותר מאשר מתרווחת בהקלה בזכותו.

מאוד מפריעה לי הכתיבה שלי כאן. אני מתיימרת. אני מספיק עמוקה בלי זה.

ויותר מהכל, מפריע לי הרמיזות שהולכות כאן. אני לא מספיק אמיצה כדי להגיד מה אני חושבת ומרגישה, אז הכל בא ברמיזות,

וכאן בדיוק בא איש.

אם אני ארצה לחלוק רגשות אני אעדיף לחלוק אותן עם בנאדם אמיתי, שיכיר אותי, יגיב וייעץ,

ולא עם תגובות של אנשים, שככל שאני יודעת, יכולים להיות חולה נפש זקן, ובכל מקרה אכפת לו רק מעצמו ומהבלוג שלו.

לספר על החיים שלי באופן שוטף יהיה משעמם לכולנו, כי איזה ישראבלוגר יכנס לראות משהו, אם אין תמונות או סיפור כואב על איך שרע לי (ו\או משהו פלצני)?

זה לא ניראה שמישהו כותב משהו לשם הכתיבה יותר. התחרות הזו להכי הרבה כניסות ותגובות ותשומת לב כבר לא מובנת.