לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

A dream within a dream

טקסט הוא פיקניק רק כאשר המחבר מביא את המילים, והקוראים מביאים את המשמעות (צווטאן טודורוב)


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2011

המילה היפה בעברית


המילים היפות ביותר הן אלה שכשאומרים אותן, אפשר לחוש אותן בפה. כמו אונומטופיאה, אבל יותר. "קיפוד", למשל. אומרים אותו ומרגישים את המרקם של הקוצים על הלשון. גם "כרפס", ואפילו "תרד" הן מילים שבתוכן מקופל כבר צליל הגריסה בין השיניים, הטעם וגון הלבן-ירוק המדויק. למילים "מרק" ו"מצקת" יש גוף כמו ליין מיושן בחבית עץ אלון. "חוטם" מצחיקה את החיך.

אבל המילה היפה בעברית היא כמיהה. 

וכמה מילים נרדפות יש לה! חלקן יפות כמעט כמותה - כיסופים וערגה וגעגעועים והמיית לב. אבל רק לה יש את הה"א המוכפל, המתמשך, שמהדהד אל העתיד. הכ' הקפוץ בהתחלה מכמין אותה כמו כיס, עוטף את הנטיה שלה להתפרץ, נותן לה נקודת התחלה קטנה, מדויקת. המ' משהה את המתח, קופצת את השפתיים לשתיקה של רגע. ואז באה היבבה של הלב, ממעמקים. זו שלא יודעת אנה היא באה, אבל היא שם, והנה פעם הפה נפתח והיא מתמלטת החוצה. ואחריה - תמיד סימן שאלה סמוי. כמיהה למה? למי? והדהודו של האין בתשובה. כי אין תשובה.

כשיש - היא מתאיינת. היא כבר לא כמיהה, אלא משהו אחר. 

 

נכתב על ידי , 24/3/2011 23:01  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מעין אוקסימורון


מחשבה מנקרת בתודעה שלי לאחרונה. "יתוש של טיטוס", קוראת י' לתחושה שהנה, גוף זר התיישב לך במודעות ולא ייצא משם אלא בפעולה כירורגית חודרנית. אנסה רגע לדבר את זה בכתובים.

חופש הביטוי הוא זכות חדשה יחסית בפרספקטיבה היסטורית - בטח כזכות להמונים, ובוודאי כפרקטיקה יומיומית. רוב האנושות לאורך ההיסטוריה לא הטריחה עצמה במחשבות איזה מסר עליה למסור לעולם, ומה מידת האחריות שלה במסירת המסר הזה, ולכן גם לא חשה צורך להילחם על זכותה למסור אותו. הביטוי היה נחלתם של מעטים - בעלי הכוח ומחפשי היכולת להשפיע. מלכים, אצילים, אנשי דת, אינטלקטואלים ומהפכנים בצורותיהם השונות - להם היתה הבמה, היכולת וההכרח לומר את דברם לעולם. היתר היו קהל - פסיבי או אקטיבי, ישיר או עקיף. והיה להם החופש לחיות את חייהם בדלת אמות, בלי להטריח עצמם בצורך לעצב את דעתם ולשים אותה במילים, או במעשים, אל מול המציאות שבחוץ.

הדמוקרטיה, המדיה והטכנולוגיה הופכים היום כל אחד כמעט ל"בטאן" פוטנציאלי, ומכריחות הרבה יותר אנשים להתחבט בשאלת האחריות שלהם כלפי המציאות. האם העובדה שאני כותבת מחייבת אותי לאתיקה של "נאה-דורש-נאה-מקיים" שהיתה פעם מנת חלקם הבלעדית של אידיאליסטים ונזירים? האם עובדת היותי בעלת בלוג, ופייסבוקאית דעתנית, אוצרת בתוכה את החובה שמטילה החברה על אינטלקטואלים ואנשי רוח - להגיב על כל אירוע מציאות שמתרחש ולעטר אותו בתג של צידוק, או גינוי, מוסרי? ואיפה בתוך זה זכותו של אדם להישאר יצור פרטי, להתחפר במחילתו עם תה ועוגיות? והאם קרב היום שבו הזכות לפרטיות היא זו שעליה צריך יהיה להיאבק ברחובות - תוך שירה בצוותא של "אדם בתוך עצמו הוא גר"?

 

המחשבות האלה התחדדו לאור שני אירועים גדולים שהחלו בסוף השבוע שעבר, והתמשכו אל תוך הנוכחי - רצח הילדים באיתמר והקטסטרופה המתגלגלת ביפן (רעידת אדמה + צונמי + שואה גרעינית. איזה צירוף לא נתפס). ולאור השיח על שניהם בוירטואליה.

ושניהם גרמו לי לכמוה רגע לחזור להיות איכר המעבד את שדה הוסאל שלו אי שם באירופה במהלך ימי הביניים. כזה שהידע שלו מוגבל למה שהוא רואה וחש, ואילו הידע על אסונות רחוקים מגיע, אם בכלל, בידי שליח תשוש על סוס שבא להתאכסן בפונדק. ואז נאספת קבוצת הגברים והידע עובר מפה לאוזן, והבעות הפנים אומרות את התגובה המיידית, ותוך שתיית הבירה בערב מלהגים ומצרים ומקוננים ודואגים, ואז חוזרים למחרת אל השדה שיש לחרוש.

ועכשיו מה? עכשיו יש מדיה, ודמוקרטיה, ופייסבוק, וחופש ביטוי שהופך להיות גם חובת התגובה, ובהקשר של הרצח באיתמר - חובת הגינוי. ואיפה כל זה מול מה שקורה לי בפנים, במרווח שבין קצה הקודקוד למעיים. ולמה על מה שקורה לי שם חלה זכות הציבור לדעת.

אני אמא לילד, ואדם עם דמיון מפותח. כשאני שומעת על מישהו שנכנס לבית ורוצח משפחה על ילדיה, דבר ראשון אני רואה את זה חי ומוחשי לנגד עיניי, עם בני בתפקיד הראשי. רק עכשיו, בתום שבוע, אני יכולה לנסות ולהעיד על זה. באותו רגע שידיעה כזו מגיעה, היא בלתי נסבלת. שבוע שלם ניסיתי לברוח מהתמונות, התיאורים הגרפיים, הפרשנויות. עודף אמפתיה יכול להיות מסוכן גם, לי.

ומאידך - אני גם אדם פוליטי, ועוד, רחמנא ליצלן, צבוע בשמאל. ומולי, כמו מול חבריי לצבע, הועמדה הדרישה החברתית החד-משמעית: "תגני". ומכאן ואילך נספר לי לא רק מה שכתבתי, אלא גם, ובעיקר, מה שלא כתבתי. ואם לא גיניתי, או התייחסתי, או היכיתי על חטא, או עשיתי לייק למי שגינה בעצמו - אפשר היה לטעון כלפיי שאני סמולנית חסרת לב והזויה כמו כל הסמולנים, שדם פלסטינים יקר להם יותר מדם יהודים. העובדה הפנימית שלי - שאין לי יכולת לעבד את זה למילים מרוב שזה עושה לי חושך בראש - לא נספרת.

והשניות הזו - בין היותך אדם פרטי ומדובלל תסביכים לבין היות לך פרסונה ציבורית (ובפייסבוק לכולם יש) שאמורה להציג איזה מסר אחיד בכל עת, היא בלתי נסבלת. והצורך להיות בכל רגע מוכן להגיב לכל דבר שקורה, לדברר את עצמך באופן רהוט ובהיר, הוא בלתי נסבל. והיכולת לשמוע על קטסטרופה אנושית אדירת מימדים ומתגלגלת כמו זו ביפן ולהחזיק אותה בתודעה, לצד עובדת חוסר האונים הגמור שלך לגביה, ולצד זה לקיים חיים של שגרה, גם היא בלתי נסבלת.

והדרך היחידה להימלט מכל הבלתי נסבל הזה הוא החזרה לדלת אמות. אל הקשרים עם מעט האנשים שאת פרצופיהם אתה רואה יומיום מטווח אפס, והם את שלך. שלא שואלים את עצמם שאלות לגבי מידת האנושיות שלך, או השיפוט המוסרי שלך, ושלהם אתה צריך לעשות אוכל, או שאיתם תשב לשתות תה, או בירה. והנחמה שבנוכחות המשותפת שלהם ושלך הופכת את החיים לראויים לחיותם.

ולעשות דברים מוחשיים בעולם - שאפשר לראות אותם צומחים ומתפתחים ומקבלים חיים משל עצמם. גם זה.

והשאלה היא עד כמה יכול היום אדם שנכנס בשערי הוירטואליה וטעם את מתק פירותיו של חופש הביטוי לשרוף את הדרכון שלו לעולם הזה, להתנתק, להתעלם מקיומה של המציאות שמחוץ לדלת אמות, להשתבלל. עד כמה יכולה אני.

 

הפוסט הזה הוא מעין אוקסימורון, כמובן.

 

 

 

נכתב על ידי , 18/3/2011 12:56  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

מין: נקבה




3,449
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לבת גשרית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על בת גשרית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)