תמיד הייתי ילדה דחויה כזאת,תמיד היה לי קשה להשתלב חברתית ותמיד כ''כ נכספתי לזה.
גם כשהתבגרתי קצת המצב לא השתנה...כן,יש לי כמה חברות צמודות אבל אני עדיין מסתכלת על כל האנשים האלה שתמיד מוקפים בחברים,לכל מקום שהם ילכו יהיה להם תמיד את המישהו הזה שהם יצמדו אליו...אצלי זה אף פעם לא היה ככה.גם בעולם המשיחי.
קורים כל כך הרבה פעמים שאני הולכת לכנס/קייטנה/מפגש ופשוט מוצאת את עצמי לבד.לא רוצה להידחף לאנשים לשיחה אישית,לא רוצה להפריע לאף אחד...אז אני פשוט יושבת בצד עד שיש אסיפה או פעילות מאורגנת אחרת...
גם בבית ספר זה ככה...לפעמים כשלחברות הצמודות שלי אין כוח לשבת איתי איפה שאני רוצה/אין חברות צמודות (לדוג' עכשיו הייתה הפסקה שכל ההפסקה פשוט שיחקתי בפלאפון) אני מוצאת את עצמי לבד.יושבת לבד ומחכה שההפסקה תיגמר.
לפעמים אני כ''כ רוצה להיות כמו כולם,משוחררת כזאת,זורמת,מסתדרת בקלות עם אנשים חדשים ומקומות חדשים,מוקפת בחברה...
אבל חשבתי על זה-ואני בחיים לא אהיה כמו כולם.אלוהים ברא אותי מיוחדת.
אני לא אוותר על הערכים שהביאו אותי עד לפה,הערכים שאני מאמינה בהם וחיה את חיי למענם,אני לא הולכת לוותר עליהם בשביל להיות כמו כולם.
אני שונה,אני NOTW (נוט אוף טהיס וורלד)
וואלה,בקטע הזה באמת די קשה לי.
אני כל כך רוצה שיהיה לי באמת חברה הכי טובה/חבר הכי טוב.
מישהו שתמיד יהיה איתי,לא רק כשנוח לו,מישהו שתמיד בכנסים אוכל להיות איתו,מישהו שאוכל להתקשר אליו באמצע הלילה...
אני כותבת את זה עם דמעות בעיניים.
בזמנים כאלה אני מנסה לשכנע את עצמי שתכל'ס,אלוהים הוא כל מה שאני צריכה.ישוע הוא החבר הכי טוב,והוא עבר בדיוק את מה שאני עוברת,בלי לחטוא.
אבל לפעמים אני פשוט לא מבינה מה לא בסדר איתי-למה אני כל כך שונה מאחרים?
האם אני אהיה תמיד לבד?
לפעמים אני חשובת על זה:וגם בעולם המשיחי יש קליקות,יש מעמדות,יש חבורות של אנשים...לא תמיד אבל לפעמים...וזה פשוט אל אמור להיות!
תמיד הייתי אדם כזה שהתחבר אל הדחויים,אל האנשים שלא כ''כ מקובלים,וגם האנשים הקטנים...יותר קל לי להיות עם אנשים שקטנים ממני מאשר עם אנשים בגילי,כי כשהם קטנים הם באמת אנשים טובים-אבל חבל שאנשים מתבגרים,יוצרים קליקה משלהם,ושוכחים.
גם החברה הכי טובה שלי עד עכשיו די נטשה אותי.ואני מבינה אותה.היא קטנה ממני,בגיל הזה זה משמעותי בשבילב.יש לה חברים בגילה-מי אני?
אני כל כך רוצה חברה הכי טובה.או לפחות חברה.
אני כל כך רוצה שכשאני אגיע לכנס הבא יהיה מישהו שיחכה לי,שיתרגש מעצם העובדה שאני באה...מישהו שכשיראה שאני יושבת בצד שיבוא וירצה לשבת איתי-ולא מתוך רחמים.
באמת שאני סתם עושה לעצמי רע עם תקוות כאלה.עד עכשיו זה לא קרה-אז למה שזה יקרה עכשיו?
אלוהים-עזור לי.
מנסה לא להיכנס שוב לביצת הדיכאון הזאת כי לקח זמן לצאת ממנה.
''שמחו תמיד''
נעבור את זה ונמשיך הלאה.
אני לא אהיה כמו כולם.
בתור הי''בניקית הבוגרת כשאני אראה אנשים שיושבים לבד בכנסים וקייטנות אני אבוא לדבר איתם,כשאני אראה שלמישהו קשה-אני אדבר איתו.
אני אמשיך לאהוב את אלה שקשה להם-כי אם לא אני,מי יעשה את זה?
החברה בימינו פשוט מעוותת.
כל כך רוצה שהמשיח ישתקף בחיי...
שיהיה לכם המשך שבוע טוב
עריכה:
כמובן שיש יוצאים מן הכלל...
כל כך מתה על אלה...
מחכה לרגע שאראה אותם שוב...
אבל שוב מפחדת לא להידחף יותר מדי-אני לא רוצה להיות קרציה...
אבל אם לא-שוב אמצא את עצמי לבד?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
