כמו בכל שנה הנה שוב הוא הגיע - יום רבין.
ושוב אני שואלת את עצמי את אותה השאלה:
איך אני, אנסטסיה, בתור מאמינה משיחית, מתנחלת, מד''צית, ציונית, וישראלית אמורה להתייחס ליום הזה?
מצד אחד: אלימות! אלימות היא אינה פתרון, היא לעולם לא תהיה. שימוש בכוח לא (תמיד) מוביל למקום ששווה להגיע אליו.
מצד שני: ביום הזה בד''כ מגנים את המתנחלים, ''המתנחלים רצחו את רבין'', וזה מאין ''יום השמאל הרשמי של מדינת ישראל'', ביום הזה יש סוג של לגיטימציה להחדיר שמאלנות במוחם של התושבים, לשטוף את מוחם של ילדים קטנים, להחדיר דיעה מסוימת למוחה של אומה שלמה.
וזה לא בסדר!
מדוע לא מציינים כך את יום פטירתו של רחבעם זאבי? מדוע לא מדברים ככה על הרצח הפוליטי הראשון של גדליה בן אחיקם?
העם צועק ''כפיה דתית'' ובו זמנית תומך בשטיפת המוח שחוזרת על עצמה כל שנה.
כן, אני מזועזעת מהעובדה שאדם נרצח בגלל דעתו הפוליטית, למרות שמעולם לא הסכמתי עם דעתו, ואני לא מאמינה שאי פעם יהיה שלום (המשיח יביא עמו את השלום. אף אחד אחר לא יצליח. ויתור על אדמות בשביל מטרה שלא תתגשם הוא טיפשי לפי דעתי ומנוגד לרצון אלוהים.), אך לנצל את היום הזה ולרכב על הגל על מנת לעשות שטיפת מוח לעם? זה לא צודק!
אני מעריכה את רבין על כך שהלך עד הסוף עם מה שהוא מאמין בו, למרות שהיו לו הרבה מתנגדים, למרות שאיימו לרצוח אותו, למרות שבאותה תקופה העם היה מאוד מפולג, ואני מאמינה שלי בתור מד''צית ומנהיגה שחיה בישראל ועובדת עם הנוער יש הרבה מה ללמוד ממנו - אבל לא אסגוד לאדם. לא אעבוד אליל. לא אשתף פעולה על פסטיבל השמאל הזה.
יהי זכרו ברוך - ומי יתן שזה לעולם לא יחזור על עצמו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
