My journey to heaven

ערבוביה של רגשות.
מצד אחד אשמה. כ''כ הרבה אשמה. כל מה שקרה שם קרה בגללי. בגללי הילד נשאר בלי תרופות, בגללי המשפחה רעבה, בגללי ר' כבר לא איתנו.
מצד שני – ייאוש. ייאוש מהמצב שהיינו בו לפני, ייאוש כשאני מסתכלת לעתיד ומנסה לראות מה יהיה, ייאוש בעקבות מצב שהגעתי אליו – לכודה בפינה. משני צדדיי קירות, ומהצדדים האחרים המערכת, האחראים, חברות הקומונה, השכנה, החברים ו...אני עצמי.
מצד שלישי – פחד. ואני יודעת שאינני צריכה לפרט. כשאני יושבת והגוף שלי רועד, הידיים קרות, והפנים נפולות. הלב מתכווץ והרצון לברוח רק בוער יותר ויותר.
מצד רביעי – אי אמון. אני לא יודעת למי להאמין, אני לא יודעת במי לבטוח, אני לא יודעת אם ההחלטה שקיבלתי בפעם הקודמת הייתה נכונה או לא. אני לא יודעת אם כדאי לדבר אם מישהו או לא. האם מישהו באמת יכול לעזור לי? או שכל בקשת עזרה רק תחמיר את המצב?
ומצד חמישי – השדון הזה שלוחש בתוך אזני ''אמא ואבא צדקו. את טעית. לכי הביתה, לכי לעבוד. העולם הזה מבוסס על כסף. ערכים בעולם הזה הם מתים. פרנסי את המשפחה וככה כולם יהיו מרוצים ממך ואת תהיי בת טובה.'' – אבל העניין הוא, שבאיזשהו מקום אינני מאמינה לשדון הזה. אבל... האם יש איזשהו סיכוי שהוא צודק?