My journey to heaven

הכל ביחד. 

החפיפה המסריחה הזאת.

המוח שלי שלא מתפקד כמו שצריך כבר שנתיים.

הבדידות ששוב חזרה לבקר.

החוסר שייכות המטורף הזה - שאני יודעת מאיפה הוא נובע, אבל זה עדיין מרגיש לא בסדר למרות שזה נורמלי לגמרי.

ושוב - הלחץ והמצבים הקשים שמוציאים ממני את כל הסחל'ע שהחזקתי במשך שנים.

ואני כל כך מצטערת על מי שאני.

על הפליטת פה המטומטמת הזאת.

על זה שאני הורסת הכל.

ואני כל כך שונאת להיות שבוזה בצבא.

זו כל כך לא אני.

איפה התקופה שהייתי פשוט מקפצת כל הזמן???

שהדאגות הכי גדולות שלי היו אקס די, לימודים, איך להגיע לכנס..

לא מצליחה לבוא אליו ולדבר איתו כמו שצריך.

כגודל הציפיה מעצמי - כן גודל האכזבה.

והפעם, אין את מי להאשים.

ההרגשה הנוראית של לא לעמוד בציפיות שאת מציבה לעצמך.

זה אוכל אותי מבפנים.

וגם רגעי השמחה ממש קצרים.

איפה השמחה האמיתית שהייתה מנת חלקי היומיומית?

אני מתגעגעת אליו.

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת

אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם. 

 הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲ‍דוֹנֵיהֶם

כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ

כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ. 

 חָנֵּנוּ יְהוָה חָנֵּנוּ

כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז. 

 רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים.

תהילים קכ''ג