אני כבר חודש על העמדה. קשה לי פה מהרבה בחינות. אם זה האווירה בחמ''ל, משחקי הפז''ם המטומטמים, התפקיד עצמו, הקשיים שהמג''ד מציב, הציפיות שהתנפצו והמוטיבציה שנעלמה. קשה לי שבגלל שאני ''צעירה'' אסור לי לדבר ולהתלונן. קשה לי עם שגרת היום השוחקת, המעייפת. קשה לי כל יום להיות רעבה בטירוף ועייפה בטירוף. שלא תבינו לא נכון - אני מאוד מאמינה בתפקיד. אבל... קשה לי.
למה פרחות בשכבת גיל שלי, שאין להן מושג מה עברתי בחיים שלי, מאיפה באתי ולמה התגייסתי מאוחרמרשות לעצמן להתנשאות מעליי? את, פרחה יקרה, היית מעתיקה ממני שיעורי בית עד לפני שנתיים. אז מה שאני צעירה? אולי אני ''שבורה'' ו''עייפה'' כי עברתי דברים בחיים שאת לא התנסת בהם, תודה לאל? נכון שאת כבר שנה על העמדה וגם לך קשה וזה לגיטימי, אבל אולי יש דברים יותר קשים?
בדרך כלל, אנשים מגיעים למקומות מסויימים עם מטען רגשי, היסטוריה, דברים שהם עברו בחיים. אי אפשר לשפוט אותם על דרך ההתנהגות שלהם בלי לדעת את הסיבות. (ואני מדברת גם לעצמי)
אני יושבת 4 שעות מול מסך בשעות הזויות. קשה לי לישון בין משמרות ולא תמיד יש אוכל. (בימים האחרונים ממש רעבנו) מי אמר שתצפיתניות שמנות?!
זה טבעי ולגיטימי שאני אתעפץ (הלילה, לפני בית ישנתי שעה תמימה. סתם, שתדעו) וככה זה התפקיד ואין מה לעשות. כולן עוברות את זה. זה התפקיד שגוייסתי אליו: לטחון 4-8. וזה ידוע שזה אחד התפקידים הקשים, השוחקים,המטמטמים, הלא מוערכים, והכי חשובים שיש.
אני יודעת שזה תפקיד חשוב ובאתי עם המון מוטיבציה, אבל מה לעשות, קיבלתי עמדה שידועה בתור עמדה שלעולם לא קורה בה כלום (שזה טוב מנקודת מבט אחרת)
לפני שנה כשקראתי את הכתבה על התצפיתניות שהפקירו, הייתי בשוק. אבל כיום - אני מזדהה איתן לגמרי. בשביל לשרוד בתפקיד חייבים לעבור על החוקים. המג''ד אסר על מוזיקה בחמ''ל שלנו ספציפית ( ובעוד כמה חמ''לים לפי מה שאני יודעת) אבל איך הוא מצפה מחבורה של תצפיתניות שלא ישנו כבר שבועיים לא להירדם במשמרת של 00-04? אז מדליקים מוזיקה למרות שאסור. אני עצמי כותבת את הפוסט במחברת מול העמדה (אל תדאגו, היה בדיוק ערפל. אז גם ככה לא רואים כלום..)
הדבר היחידי שעוזר להתמודד עם כל הקושי הוא האמונה בתפקיד. לדעת שבזכותי אזרחים יכולים לישון בשקט (למרות שלא באמת קורה משהו בעמדה). בפעם הבאה שאתם מדברים אם תצפיתנית, תוכלו רק לתת לה איזה פידבק חיובי?
תודה.