לפעמים אני כל כך מיואשת מהמדינה הזאת.
עזבו אתכם רגע מהעולם, בואו נדבר על המדינה.
בואו נפתח רגע וואינט.
בגדול עוד כתבה על אובמה בישראל. הוא ביקר ברמאללה. עברתי שם ליד, באוטובוס, בדרך מהבסיס. הרבה מכוניות, צבא וכו'. בדרך, ליד עוד ישוב ראיתי כמה מג''בניקים פורקים את הנשק, במרחק כמה מטרים מהם, בגבם אליהם, יושבים מספר פלסטינאים. גם שם, כמות של מכוניות, צבא וזה.
בכל מקרה, פתחתי וואינט, ה-כ-ל מדבר על אובמה. בקטן ידיעה על קסאם שנפל בשדרות. אבל זה כבר נהפך לשגרה, אז מתעלמים מזה.
''סטטוסים מצייצים'' מפרסם משהו על קשיש בן 80 שילדים בני 14 שברו לו את כל האגן. אין על זה כלום בוואינט. מתי שכחנו ככה את החלשים?
מה אם כל המאבק החברתי שדיברו עליו רבות?משהו השתנה? ועזבו אתכם שאי אפשר לקנות דירה בתלאביב.. מה עם כמות ההומלסים שיש במדינה שלנו? הנכים? המוגבלים? הנזקקים? האלמנות והיתומים? מתי הם הספיקו להשכח?
וכל העובדים הזרים שבאים לחפש מפלט בציון... כואב לי הלב עליהם.
הגזענות המטורפת במדינה הזאת: כלפי הרוסים, הערבים, האתיופים, העדות השונות...
בתור חיילת שמשרתת בשטחים אני יכולה להעיד ששנאה היא זאת שמניעה הרבה חיילים בימינו. ואם שנאה היא זו שמניעה אותנו, לאן כבר נגיע?
איפה העם שאלוהים ציווה עליו לאהוב את הגר, האלמנה והיתום? להדר פני זקן? לאהוב את רעינו כמונו?
מה נסגר איתנו?!
בבחירות היה כתוב בכל שלט אפשרי ''מנהיג ככה וככה, היחיד שיכול להציל את המדינה''. אז בואו נראה אתכם, בואו נראה אתכם באמת משנים משהו. אבל נחשו מה, גם אם מסיידים קבר מאוד יפה מבחוץ, מבפנים הוא עדיין מלא עצמות. משהו באמת ישתנה אם העם הזה ישתנה מבפנים. אם נחליף את השנאה הזו לאהבה, את הגזענות לכבוד לאדם, את המרמור לשמחה, ואת הייאוש לתקווה. ונחשו מה? אף מנהיג לא יצליח לעשות את זה.
רגע, בעצם, יש מישהו שאני מכירה.
הוא ישראלי, נולד בשטחים וגדל בגליל, יהודי, הוא היה נגר - משרה שלא באמת אפשר להתפרנס ממנה. הוא הסתובב עם נדחי החברה, עזר לאלה שאף אחד לא רצה להסתכל עליהם אפילו, הנהיג אחריו אלפי תלמידים, אבל הדבר הכי גדול שהוא עשה הוא לשנות את העם מבפנים. הוא חי כאן לפני 2000 שנה, אבל הוא עדיין פועל ומשנה. ויום אחד הוא יחזור ורק אז באמת יהיה שלום, צדק, ואהבה.
קוראים לו ישוע - והוא היחיד שיכול באמת להציל את המדינה הזו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
