| וּבְכֵן, אַחַי, בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים; כָּךְ תַּעַבְדוּהוּ עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב. וְאַל תִּדַּמּוּ לָעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אִם הִשְׁתַּנּוּ עַל-יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת כְּדֵי שֶׁתַּבְחִינוּ מַהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים, מַהוּ הַטּוֹב וְהָרָצוּי וְהַמֻּשְׁלָם בְּעֵינָיו. עַל-סְמַךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִתַּן לִי, הֲרֵינִי אוֹמֵר לְכָל אֶחָד מִכֶּם: אִישׁ אַל יַחְשֹׁב אֶת עַצְמוֹ לְיוֹתֵר מִשֶּׁרָאוּי לוֹ לַחְשֹׁב, אֶלָּא יְהֵא צָנוּעַ בְּהַעֲרָכָתוֹ, כְּמִדַּת הָאֱמוּנָה שֶׁהֶעֱנִיק לוֹ אֱלֹהִים. כְּשֵׁם שֶׁבְּגוּף אֶחָד יֵשׁ לָנוּ אֵיבָרִים רַבִּים וְלֹא לְכָל הָאֵיבָרִים אוֹתוֹ תַּפְקִיד, כָּךְ אֲנַחְנוּ הָרַבִּים מְהַוִּים גּוּף אֶחָד בַּמָּשִׁיחַ וְכָל אֶחָד אֵיבָר לַחֲבֵרוֹ. וְיֵשׁ לָנוּ מַתָּנוֹת שׁוֹנוֹת, לְפִי הַחֶסֶד הַנִּתָּן לָנוּ: אִם נְבוּאָה הֲרֵיהִי כְּמִדַּת הָאֱמוּנָה; אִם לְאִישׁ שֵׁרוּת, יְשָׁרֵת; אִם הוּא מוֹרֶה, יְלַמֵּד; מִי שֶׁמַּתְּנָתוֹ הָעִדּוּד, יְעוֹדֵד; הַנּוֹתֵן יִתֵּן בְּתוֹם לֵב; הַמַּנְהִיג יְמַלֵּא אֶת תַּפְקִידוֹ בִּשְׁקִידָה; וְהַגּוֹמֵל חֶסֶד יַעֲשֶׂה זֹאת בִּמְאוֹר פָּנִים. |
תְּהֵא אַהֲבַתְכֶם לְלֹא הַעֲמָדַת פָּנִים. שִׂנְאוּ אֶת הָרַע וְדִבְקוּ בַּטּוֹב. אֶהֱבוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאַהֲבַת אַחִים כֵּנָה. הַקְדִּימוּ לִנְהֹג כָּבוֹד אִישׁ בְּרֵעֵהוּ. שִׁקְדוּ וְאַל תִּתְעַצְּלוּ. הֱיוּ נִלְהֲבֵי רוּחַ וְשָׁרְתוּ אֶת הָאָדוֹן. גִּילוּ בַּתִּקְוָה. הֱיוּ סַבְלָנִים בְּצָרָה. הַתְמִידוּ בִּתְפִלָּה. תְּנוּ אֶת חֶלְקְכֶם לְצָרְכֵי הַקְּדוֹשִׁים וְשַׁאֲפוּ לְהַכְנִיס אוֹרְחִים. בָּרְכוּ אֶת רוֹדְפֵיכֶם, בָּרְכוּ וְאַל תְּקַלְּלוּ. שִׂמְחוּ עִם הַשְּׂמֵחִים וּבְכוּ עִם הַבּוֹכִים. הֱיוּ תְּמִימֵי דֵעִים זֶה עִם זֶה. אַל תְּהַלְּכוּ בִּגְדוֹלוֹת וְאַל תִּבָּדְלוּ מֵאֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים. אַל תִּהְיוּ חֲכָמִים בְּעֵינֵיכֶם. אַל תְּשַׁלְּמוּ לְאִישׁ רָעָה תַּחַת רָעָה. בַּקְּשׁוּ אֶת הַטּוֹב בְּעֵינֵי כָּל בְּנֵי אָדָם. עַד כַּמָּה שֶׁהַדָּבָר בְּיֶדְכֶם חֲיוּ בְּשָׁלוֹם עִם כָּל אָדָם. יַקִּירַי, אַל תִּתְנַקְּמוּ אֶלָּא הַנִּיחוּ לַזַּעַם, כִּי כָּתוּב "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם אָמַר יהוה". אֲבָל "אִם-רָעֵב שׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם, וְאִם-צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם; כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל-רֹאשׁוֹ." אַל תַּנִּיחַ לָרַע לְהִתְגַּבֵּר עָלֶיךָ, אֶלָּא הִתְגַּבֵּר עַל הָרַע בַּטּוֹב. |
את הפרק הזה קראתי לפני יומיים בזמן שקט שלי. זה גרם לי לחשוב שוב: איפה אני, ואיפה אני של פעם? איפה כל המוטיבציה שהייתה לי פעם? שמחת החיים? ההחלטות שלקחתי על עצמי באותה תקופה? הדברים שהיו חשובים לי, העקרונות שלי, החלומות והרצונות והשאיפות שהיו לי?
הייתי בנאדם כל כך שונה. מצד אחד זה טוב וגם לא כל כך מפתיע שהתבגרתי. קצת קשה לא להתבגר אחרי כל ה''חוויות'' של השנת שירות. אני בהחלט מגדירה את התקופה ההיא בתור תקופה בה אלוהים ''שבר'' אותי ובנה אותי מחדש. אבל אני בהחלט תוהה אם זה היה אמור להיות ממש ככה, שדברים שנראים לי טובים שהיו לי אז נעלמו.. נגיד, התמימות הילדותית, ההתלהבות שכל כך ירדו עליי בגללה, אמונת הילדה שהייתה לי.
זה ממש סבבה לראות דברים מנקודת מבט שונה עכשיו. ואני עדיין מתלהבת, מדברים אחרים והכל, ובצורה שונה (מתלהבת מהתצפית כשאני לא עליה ונהיית שבוזה כשמעצבנים אותי P:)
אם היה שינוי כזה גדול בשנתיים תמימות, אני באמת מפחדת לגלות את עצמי עוד שנתיים. אני מקווה להשתנות לטובה. אני לא אוהבת הרבה דברים שאני עושה, הרבה הרגלים, הגאווה, השביזות, חוסר האהבה. אני רוצה להיות כמו ישוע, למצוא חן בעיניו. אבל המעשים שלי לא באמת מראים את זה.
אני לא אוהבת אותו מספיק וזה מציק לי.
בתכל'ס גם הרבה דברים שהיו פעם נשארו גם היום אבל פשוט קיבלו צורה אחרת.
ואני באמת חייבת להתחיל לחשוב, לתכנן, לעשות שינוי בעצמי. אם אני רוצה לשנות את העולם אני חייבת לשנות את עצמי קודם.
מה יהיה איתי, מה?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
