אתמול הייתי בידה''ש בפיקניק שבועות. פעם שלישית שלי שאני הולכת. מוזר לחשוב על איך כל פעם זה שונה לגמרי. הדרך שאני מגיעה, הנשים שאני נמצאת איתם, החוויות. לפגוש כל כך הרבה אנשים מהעבר. אנשים שפעם הייתי רואה הרבה. אבל אחרי שנה וחצי אינטנסיביות כל כך... גם אני השתנתי. דברים שהיו חלק מחיי פעם כבר אינם חלק מחיי. גם אם אני רוצה לחזור לזה, זה לא יחזור. אני בתקופה אחרת עכשיו. הקייטנות, ל' הקטנטנה שכבר לא כ''כ קטנה וכבר לא כ''כ זוכרת אותי, נצור - ששום דבר כבר לא התעורר בי כשפגשתי את בני שכבתי. ואותם אנשים שכן הייתי איתם - לפני שנה-שנתיים לא היה מצב שדבר כזה היה קורה. מעניין מה יהיה בשבועות הבא - אם אגיע בכלל..
ולב מלא תודה לאלוהים ששומר אותי בידיו. אני עדיין מאמינה לא בגלל הכוח שלי, לא בגלל האנשים שמקיפים אותי (כי בתכל'ס אלוהים די אוהב לשים אותי לבד בכל מיני מקומות), לא בגלל הנחישות או ההתמדה או קריאות הבוקר ה''קבועות''. רק בגלל חסדו.
לפני 2000 שנה רוח הקודש צלחה לראשונה על חסידי ישוע. היום, בערך 2000 שנה אחרי, אותה הרוח חיה בי. שומרת אותי בחיים. פועלת בי בדרכים ובמתנות שלא ידעתי על קיומן. יש לי עוד הרבה לאן להשתפר. אבל עצם הרעיון שאלוהים בחר לפעול דרכי!!
אני צריכה להשתפר בקטע של לעבוד בתור קבוצה. נורא קשה לי להיות עם מאמינים אחרים בקטע של עבודה משותפת. אין לי כבר שמץ של מושג איך עושים את זה. אולי הבעיה היא לא בגוף, אלא בי. כי כל מערכת מורכבת מאנשים. ואם כל אחד לא יעשה את העבודה בצורה המקסימלית, המערכת לא תעבוד כמו שהיא אמורה לעבוד. אני זקוקה לו כדי לעשות הכל בצורה מקסימלית, אבל גם חסד לאחרים וסבלנות כשהם נכשלים. כי אנחנו לא מושלמים. אלוהים כן.
יושבת בחדר. שומעת רוני פרימן. קצת לבד. קצת עצוב על תופה שנגמרה. יש עוד דברים לעשות עד שחוזרים לבסיס. זקוקה לאלוהים כדי להמשיך להחזיק את הראש מעל המים. באמת שהוא היחיד שמבין אותי. היחיד.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
