My journey to heaven

4 ימים בבית. מספר ממוצע כזה. באמת שעברו עליי שבועיים ממש טובים. כל יום בשבועיים האלה עשיתי זמן שקט ובאמת שזה השפיע. אבל ככל שמתחזקים, גם השטן מתקיף יותר. ובסופש הזה הוא מנסה כל מיני שיטות. אם זה עייפות נפשית: העייפות הזאת אחרי קרב קשה במיוחד, אם ע''י נסיון לייאש, אם זה ע''י שאננות, ועכשיו ע''י עייפות פיזית. ישנתי 6 שעות, המיטה גירדה לי, לא היה לי נוח, היה לי חם. עוד חצי שעה אני צריכה להתחיל להתארגן לנסיעה לבסיס. ואני עייפה. 

מצד שני, זה היה גם סופש מלא תובנות. אחת המפקדות קראה לי יצור. ולא, אני לא יצור, אני יצירה. בתו של אלוהים. על נוראות נפליתי.

כל השיחות עידוד לבנות השונות. התובנה שאני באמצע מלחמה. התובנה שאני זקוקה לקהילה. חייל לא יכול להילחם בקרב לבד.

הרבה מחשבות.

ההרגשת חנק הזאת בבית. שדי, חלאס. לא יכולה להיות פה יותר. זה חונק אותי!! אבל לאן אלך? אני יודעת שלא ארגיש בבית בשום מקום מהסיבה הפשוטה שכאן זה אינו ביתי.

גם קצת עצוב לי על שהבטחה שהבטיחו לי באוקטובר פשוט נשכחה. לא כועסת, חס וחלילה, פשוט קצת עצוב. קרה הרבה, קורה, ויקרה. בקטנה.

הידיעה שהוא ההולך איתי לא ירפני ולא יעזבני.

סורי, לא באמת מצליחה לכתוב. יותר מדי מחשבות בראש ומעט מדי זמן לישון..