הכל בסדר, באמת שכן. סבבה לי בצבא והכל.. ויש לי קורת גג לישון מתחתיה, ומשפחה, ואני בד''כ לא רעבה... תודה לאל.
אבל זה כאילו שהכל אוטומטי, וגם, כאילו שמשהו חסר. הזמנים עם אלוהים כאלה אוטומטיים - לקרוא מהר את הפרק היומי לפני שאני נרדמת וזהו.
התחלתי לשמור שבת בשביל לעזוב הכל ולהתקרב קצת לאלוהים. אבל הייתי 2 שבתות בבסיס - שזה כבר אומר שזה לא כמו בבית, ו-וואלה, אני כן מרגישה מנוחה אמיתית, אבל לא באמת מצליחה להגדיש זמן לאלוהים. ואח''כ היה הסופ''ש ריסק הזה שאני כאילו שמרתי אבל הפלאפון היה בכוננות, והקהילה עשתה לי כ''כ רע. בכוח הכרחתי את עצמי ללכת לקרוא עם עצמי את פרשת השבוע בזמן שכולם ראו סרטונים. ואחרי זה שבת ארוכה בצה''ל (ראש השנה+שבת) ושוב, נחתי והכל אבל בקושי הקדשתי זמן לאלוהים. הכל מרגיש לי כל כך אוטומטי. ואני קצת סובלת ממחסור בברזל, שאני מנסה להשלים עכשיו. ואני שמנה. והשן שלי קצת מדאיגה אותי. על הקטע של הקהילה אני לא אתחיל לדבר בכלל. כאילו, אני מיואשת. ואני מרגישה כל כך בודדה, גם בבסיס אבל גם בבית. והתחלתי לחשוב על זה: איך בני ישראל וזה הסתדרו בלי רפואה כמו היום? והייתי היום בק. בית וקראנו שמות כ''ג והפסוק הזה נתן לי את התשובה: ''וַעֲבַדְתֶּם, אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת־לַחְמְךָ וְאֶת־מֵימֶיךָ; וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ'' (פס' 25). אלוהים הבטיח שאם נעבוד אותו הוא יסיר כל מחלה מאיתנו. האם זה אומר שאני לא עובדת אותו מספיק טוב? אוףף. אני מיואשת. מה הוא רוצה ממני? הלוואי שיום כיפור יעבור טוב.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
