משה היה כבר בן מאה ועשרים. לבוש בשלמה פשוטה מעוטרת בפסים אדומים. הוא השתמש במטה שלו כדי לטפס על הר נבו. הוא חשב על כל מה שקרה עד עכשיו. וכשאני אומרת עד עכשיו, זאת אומרת שהוא נזכר בילדות שלו במצרים, ההשתובבויות האין-סופיות עם רעמסס, העושר, זה שלא חסר לו כלום. אבל הוא עדיין לא היה מאושר. הוא לא הרגיש שייך. יום אחד גילה שהוא עברי, ושהעבדים במצרים הם בני עמו. מאותו רגע הכל השתנה. אחרי כמה ימים ראה מצרי מכה עבד עברי, מבני עמו. משה זעם. הוא הפריד בין המצרי לעבד אבל מרוב זעם דחף את המצרי והוא נמל מגובה של 5 קומות לערך ומת במקום. משה המבוהל נמלט למדבר. הואנזכר באותם ימים בהם הלך רעב וצמא עד שהגיע לבאר. שם פגש לראשונה את ציפורה, בת יתרו - כהן מדיין. ציפורה... כמה שהתגעגע אליה. כבר כמה שנים שהוא חי בלעדיה. וכמה שהוא רצה שהיא תהיה לידו עכשיו, ברגעים האלו שבהם הכל עומד להיגמר, ומשהו טוב יותר, נצחי, עומד להתחיל. הוא נזכר במדיין שקיבל אותו כאילו היה בנו. במשתה המפואר שנערך לכבוד חתונתו עם בתו של ''הבוס הגדול''. הוא גר איתם כמה שנים אך זכר היטב את אותו היום הבהיר בו הלך לרעות את צאנו של יתרו, ואחת הכבשים ברחה לה בין הסלעים. הוא זכר איך הוא רדף אחריה עד שהגיע לאיזה ואדי, מוקף הרים עשויים מסלע אדום. הוא הרגיש שם נוכחות קדושה, נוכחות שלא יכל לעמוד בפניה, ואז הוא ראה אותו. בצורת שיח בוער. הוא שמע את הקול וציית - הוא של נעליו מעל רגליו ונפל משתחווה לרגליי הסנה שבער ולא כבה. משם הכל באמת התחיל. חייו השתנו לעד ומעולם לא חזרו להיות כמו שהיו לפני כן. בציותו לקול הזה הוא עשה דברים שמעולם לא חשב שיעשה - הוא התייצב נגד ''אחיו'' שגדל איתו יותר מעשר פעמים בדרישה לשחרר את עמו. הוא הכריז על מכות ואסונות כל כך כבדים, ולמרבה הפלא, הם באמת התגשמו. הוא הנהיג עם שלם ויצא איתם ממצרים. הוא חצה את ים סוף לשניים ועבר בתוכו כשכל העם הולך אחריו. הוא מעולם לא תיאר לעצמו מה יכול לקרות כשהולכים אחרי אלוהים. כמה מדהימה ההליכה הזו יכולה להיות. נכון, היו חלקים כואבים, וקשים - היה לו קשה לראות ילדים של חברים ישנים נהרגים באותו לילה קשה, את אחיו נהרג תחת גלי הים, החוסר אמונה שלו בעצמו עם פיו הכבד. את עמו בונים עגל מזהב ומשתחווים לו ביום שהוא עלה להביא את עשרת הדברות. היום בו הוא לא ציית לאדונו ונקש על הסלע במקום פשוט לדבר - בגלל אותה טעות הוא עולה עכשיו על ההר לראות את הארץ המובטחת, אך הוא יודע שלעולם לא יוכל להיכנס אליה. הוא הנהיג את העם הזה כל כך הרבה שנים. את השעות האחרות שלו ניצל ע''י נתינת הוראות אחרונות - מצוות שאדונו העביר לעם דרכו, ובדקות האחרונות בירך את העם. ועכשיו הוא מטפס על ההר בשביל לחזות בנחלה שהובטחה לילדיו, רק לראות. הוא ידע שאחרי שהוא יראה זאת הוא ימות. לא, הוא לא באמת ימות, כי הוא ידע שברגע שנדמתו תעזוב את גופו היא תעלה לארץ המובטחת האמיתית, ושם יראה את אדונו פנים אל פנים, ולא חלק קטן כמו שהיה אז (למרות שזה גם היה הישג מרשים). הוא סיים את העליה הממושכת. הוא לקח נשימה ארוכה והסתכל במבט ממושך על הארץ שלעולם לא יזכה להכנס לתוכה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
