מחשבה בעקבות סטטוס של חברה שמצפה ליציאה של סרט מסוים. (תזהרו - כל סטטוס שלכם עוד יכול להפוך לפוסט בבלוג שלי!! מוחעחעחעחעחע)
בתכל'ס? כל יום באמת יכול להיות היום האחרון שלנו פה. בכל יום כל כך הרבה אנשים נדרסים, טובעים, נרצחים, חוטפים דום לב, נופלים, נורים, מובסים ע''י איזו מחלה. לא חסרות דרכים יצירתיות יותר ויצירתיות פחות למות. כל יום עלול להיות היום האחרון שלנו פה.
למה לבזבז את החיים שלנו בציפייה למשהו שיקרה? לסרט שיצא, לנסיעה מסוימת שמתוכננת, לקבלת המשכורת, ליום הולדת, לשחרור מצה''ל?
נכון, הציפייה הזו נותנת לנו תקווה כלשהי, דרך שבעזרתה אנחנו עוברים את הקשיים של אותו היום, אבל למה שבמקום לחכות לאח''כ ולהגיד שאחח'כ יהיה יותר טוב, נמצא את הדברים הקטנים של העכשיו שעושים לנו טוב.
אפילו לא ''בהמשך היום''/''עוד שעה''/''עוד מעט''. עשו עכשיו משהו שהיה שווה לחכות לו.
בשבילי העכשיו זה לשמוע מוזיקה, לכתוב פוסט בבלוג, להתענג קצת על הימים האחרונים של השמש, לחפש מתכון לעוגיות שאני הולכת להכין בפעם הראשונה.
האם ככה ארצה לבלות את היום האחרון לחיי? וואלה, אין לי שום בעיה עם זה. אם זה מה שעושה לי טוב, אז למה לא?
אושר לא חייב לבוא בדברים גרנדיוזיים, בדברים חומריים. חוץ מאוכל. אוכל זה אושר.
אז כן, והלוואי שהמחשבה הזו של לנצל כל רגע באמת תשאר אצלי בלב, שזה לא יהיה עוד רעיון קטן שחולף עם הזמן.
ושאני אפסיק לדאוג כל הזמן למה שיהיה אח''כ. כי אני לא יודעת מה יהיה אח''כ, ואולי, האח''כ לא יהיה?
המשך חיים מאושרים :)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
